אחרי החגים

שורה תחתונה, מי שהכי נהנו בחגים השנה אלו חובבי התפילות. העובדה שהחגים לא נפלו על שבת ושבת נפלה בדיוק בזמנה משכה את עניין התפילה מעל ומעבר למצופה.
כמות התפילות שהציבור הדתי התפלל השנה היא עצומה. כמות השעות שמתפלל ממוצע שהה בבית הכנסת גדולה מהשעות בהן הוא היה ער, בבית.

לדעתי, בבית הכנסת שלי, יש אנשים שנכנסו בראש השנה ויצאו היום.
בבתים של מתפללים אדוקים ילדים תלו שלטים "ברוך הבא אבא" 
ראיתי, כמעט במו עיניי, נשים שחיכו ביציאה מבית הכנסת עם פרחים.
אבות שיצאו מבית הכנסת, הלומי שמש, ופגשו בפעם הראשונה תינוקות שנולדו בחגים.

בבבית הכנסת שלי, בימי פעם באשקלון, החזן דילג כמו איילה מעל הקטעים בסידור שהיו מתחילים במילים "יש קהילות שנוהגים לומר". בבית הכנסת שלי היום נוהגים לומר את כל הקטעים ש"נוהגים לומר".

רסמי, התפילות, עם השנים, במקום להתקצר כי חלק מהן התגשם כבר, מתארכות והסידורים, באופן מפתיע, במקום להצטמצם עם הזמן, נהיים עבים יותר אבל הילדים? הילדים כמו ילדים מחכים כבר לממתק של אחרי "ימלוך" או לשקית הפתעות של שמחת תורה ובימינו, אצלי בבית הכנסת, לוקח לה שעות להגיע ולילדים, בעיקר אלו שנפלו כבר בטופי, קשה עם זה ואז זה הופך לקרב אבוד מראש בין ה"שששש" של הגבאים ושאר חמורי הסבר לבין הילדים שרק רוצים שקית ממתקים אבל אנחנו רק בעליה שניה עכשיו ותיכף זה אולי יגיע ואז "ששש" והילדים רצים וכבר מריחים את הסוף אבל עכשיו מתחילים "בראשית" ו"שששש" כי "בראשית" והילדים בקריז טופי ו"שששש" והנה זה מגיע אבל לא כי יש "נוהגים לומר" ואולי עכשיו? לא. תיקון הגשם והחזן מפנק בסלסול ו"שששש" והנה "ימלוך" והשקית המיוחלת.
ואז הרעש של השקיות.
"שששש"

מה שנחמד בתפילות החגים בבית הכנסת שלי הוא שאפילו משתמש פסיבי כמוני, שלא משנה כמה הוא מאחר, עדיין תמיד תישאר לו איזו עלייה או איזה מוסף או תפילה "שנוהגים לומר". התפילה כל כך ארוכה שתמיד אני אספיק לחטוף איזו תפילה או איזה אמן טוב. זה נחמד ולמתפללי בית הכנסת שלי, חובבי השהות האינסופית בבית הכנסת אני מאחל אסרו חג שמח וגמילה קלה.
לא הולך להיות פשוט כל החול הזה.