****ארוך מאוד ומיותר. מלא להג. לא לקרוא ******
באמת התורה שהשתפרתי עם השנים. אני מתכוון יותר בקטע שנהייתי פחות גרוע. יותר ידידותי למשתמש. עם פחות עקרונות. הו הו, פעם היו לי עקרונות. תשאלו את הגברת. כל הזמן. וסתם. או שלא. אולי בשביל אז זה היה נכון. אולי. כנראה שלא. אבל עכשיו לא. פחות. מסיר עוד קליפה ועוד אחת, שכבה אחר שכבה, כמו בצל, מתפשט לאט לאט מחליפת העקרונות שלי ומתמסר לפשטות. מבין שיש דברים חשובים הרבה יותר מכל עיקרון שאי פעם היה לי או שעדיין קיים. מנסה להתנתק מכל מה שלא עושה לי טוב, שמבזבז אותי, אבל נפטר ממנו בקטע טוב.
פעם, ביום סטנדרטי עמוס בעקרונות לעייפה, כשהייתי מקבל מייל ארגוני מעוטר בבלונים ולבבות ממשאבי אנוש, שהזכיר לכולנו שטו' באב הגיע ולמטה, היה ממשיך ומעדכן אותו מייל ארגוני דביק, לא רחוק, בלובי, מתקיים יריד מתנות ופינוקים חגיגי, הו אז, בימי פעם, לא מזמן, הייתי נוחר בבוז ומביט ברחמים על הנוהרים, ממלמל לעצמי שעלובים אלו הצריכים מייל ארגוני או תזכורת של טייקוני פרחים ושוקולדים לאהבתם. אבל זהו. נגמר. לא נוחר יותר בבוז. מבין שכולנו צריכים תזכורת לפעמים כדי לעצור. כדי להתמסר לרגע ומבין שלא מזיק לנטרל את הציניות האוטומטית שצפה בכל פעם שמוזכרת המילה השחוקה הזאת.
התרככתי. אני כבר לא מעקם את הפרצוף, אולי אפילו מגניב איזה חיוך. כי למה לא? מעולה. שיקנו. שיצאו. שיאכלו שוקולדים. שיבוא הביתה, הבחור המגודל והנבוך שלאחרונה צמחו לו שערות אזניים, עם הזר שקנה בלובי ושתמצא הגברת את האגרטל שמתחת לכיור שאולי כבר העלה עובש, תיתן בו מים, תחתוך קצת את הגבעולים כדי שישבו יפה יפה בפנים ותזכיר לו, כי אולי שכח, את הערב שיצאו לבלות, פעם, כשהיו חיילים, ונרדמו על הדשא של האוניברסיטה עד הבוקר.
כן, בחיי שנהייתי רכרוכי. פחות קוצים. כמו סברס זקן. מבין שגם ככה החיים זה לא התימניאדה אז חבל להעמיס. גם ככה החיים מגיעים עם חבילת עקרונות בילטאין שחבל לאסוף עוד. עדיף להיפטר ממה שאפשר כי הרי יש כל כך הרבה דברים שחשובים באמת שכל עיקרון נוסף שנאסף עם הזמן מטשטש את החשוב. כל עיקרון נוסף שנאסף עם הזמן משאיר פחות מקום. כל עיקרון שנצבר במהלך החיים הופך את המשמעותי באמת, לקצת פחות.
אז כבר לא נוחר בבוז. מחייך. שיאכלו ביחד את חבילת השוקולד מריר לבבות המטופשת שהוא קנה. זאת עם הסרט פפיון ורוד שהודבק ברישול, שיאכלו.
מבין שכל עקרון נוסף שנאסף מהרהר אותך יותר ומשאיר לך פחות זמן להגיד לה שהיא מהממת. מבין שעוד התחבטות בעיקרון סרק שברומו של עולם וכלום בצידו, משאיר לך פחות זמן להגיד לה שהתספורת החדשה רסמי יושבת עליה בול והוא גוזל ממך, העיקרון המדומיין שלך, רגעים חשובים שאתה זקוק להם כי אולי היא תענה "מה באמת? זה לא קצר מדי?" ואתה תגיד "זה מהמם, כפרה, חבל על הזמן. הכי יפה שהיה עד עכשיו".
רסמי הכי יפה שהיה עד עכשיו. גם היא.
כן, הרפיתי. גם את האגו. מנסה שלא יפריע למרות שלפעמים הוא מרים ראש ותופס מקום. יותר מדי מקום. מקום ששמור למי שחשוב באמת. למה שחשוב באמת. אולי לזאת שתעבור לידך במטבח ורגע לפני שהיא מתיישבת עם הקפה אתה תתפוס אותה לחיבוק חזק. חיבוק כזה שמפרק והיא תלחש לך באוזן מה שתלחש ואתה תהמהם. כי אתה מאלה שמהמהמים ואולי כשתשחרר את החיבוק היא תגיד לך, "רגע, עוד קצת", למרות שהחיבוק מפרק והקפה מתקרר והילדים צועקים "די חלאס כבר" ואתה תגיד שששש. תהיו בשקט גמדים קטנים ולא שעירים עדיין אך עם פוטנציאל גנטי בעייתי. תנו להתחבק רגע. יום יבוא, אינשאללה, וגם אתם תחבקו במטבח. הלוואי אמן!
כן. ככה תגיד להם. בנחישות תגיד להם. כי אולי נהיית רכרוכי אבל שידעו מי בעל הבית כאן.
וואלה נהייתי פחות קוצני. שעיר מאוד אבל יותר בקטע של זמש. פחות דוקר. רפוי אבל לא נרפה. פחות מכווץ, כמעט ונטול שאט נפש מירידים של ימי אהבה בלובי של חברות גדולות שכל מה שמעניין אותם בסוף זה כסף ואשכרה, אולי אני אפילו אקנה איזה זר פרחים או שוקולד לבבות מריר 70 אחוז עם נגיעות תפוזים. כי תכלס אין על נגיעות תפוזים. או סתם נגיעות.
באמת התורה שהשתפרתי עם השנים, פייר התרככתי, פיניתי מקום, תשאלו את הגברת, אני מבין ששום דבר לא מובן מאליו, שצריך לפנות ולהפנות, לשחרר את הכפתור העליון בחולצת העקרונות הצמודה כדי לנשום באמת, לפתוח קצת את החגורה במכנסי החשיבות העצמית שבאמת יושבות עלייך טוב נשמה אבל חבל, זה לוחץ ומלחיץ והנשימה קשה וזה מתיש כל העקרונות האלה שלנו, שהצטברו עם השנים, הם מפריעים לדברים החשובים באמת, מבלבלים את סדרי העדיפויות, מבזבזים אותנו, מרעישים, תופסים מקום, הרבה מקום, מקום שפעם היה רק שלך ושל מישהי שישבה לידך באוטובוס לטבריה וכשנשענת עליה, בזכותו של הסיבוב החד, אולי במקרה, היא חייכה אלייך מתחת למשקפי השמש ואתה ידעת בדיוק מה חשוב ומה פחות.
כן. התרככתי. משיל מעליי עקרונות סרק, משאיר מאחוריי שלכת של חשיבות עצמית, קונפטי של הרהורים, מפנה מקום בשביל הדברים החשובים באמת, פותח ונפתח, כי המילה השחוקה הזאת, אהבה, כמו אלוהים, נמצאת בכל מקום שאתה נותן לה להיכנס. אז יאללה, שתיכנס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה