אני זוכר את זה כאילו זה היה שלשום.

אמא ואני הלכנו לבית חולים, יותר נכון רצנו כי אמא לא רצתה שאני אסתובב ככה בחוץ וגם בגלל שאבא שטף את האוטו. היה בסוף של השטיפה. בדיוק עבר עליו עם הג'ילדה. עשה פינישים תוך כדי שהוא מהלל לעברנו את ה 304 הלבנה שלנו וכשהגענו, לבסוף, אמא ואני, מתנשפים, לברזילי, בית החולים המהמם שלנו באשקלון, אבא כבר חיכה לנו שם, שעון על האוטו, מבסוט מהשטיפה ומזה שהשיג אותנו. “איפה אתם? הוא שאל "שעה שאני כבר כאן! שעה!” אמא הבליגה ובצדק וכולנו הלכנו יחד לקבלה, שם כבר אבא ביקש חדר עם נוף לים. הקבליסטית אמרה לו שישכח מנוף לים. אבל אבא לא אחד ששוכח. הוא זכר הכל.

את החיים בטוניס. את הבריחה מהנאצים. את הערבים שדפקו לדוד מנחם אללה ירחמו את הראש בברזייה והביאו עשרה עדים למנהל שיוכיחו שדוד מנחם משקר. את השנאה היוקדת של הערבים ליהודים וההצקות החוזרות ונשנות בכל פעם שלא היה לערבים נח. אפילו זכר את השומר המלטזי של בית הקברות, אחד שלא היה עובר היום מבחן "בצלם", שחטף כל הזמן מכות מהערבים של ספקס, העיר הטוניסאית של אבא ותמיד אמר לאבא, קצת לפני שהמציאו את הפוליטקלי קורקט, שהערבים האלה, גם אם הם ארבעים שנה בקבר, אל תסובב להם את הגב.

אבא גם זכר את העובדה שהוא קנה בתחנה מרכזית, בדיוק לפני ששטף את האוטו, אסימונים ממוכר האסימונים שהיה יושב שם על הרצפה קבוע, עם שטיח קטן והמון אסימונים וכולנו קראנו לו "בּוּלוּ לוּ לוּ" על שם הקול "בּוּלוּ לוּ לוּ" שהיה מוציא מיד אחרי שהיה צועק "אסימונים אסימונים".

אגב, יום אחד האיש פשוט נעלם מהתחנה המרכזית ולא מצאו אותו בשום מקום. שאלתי את הקיוסקאי של התחנה אם הכל בסדר עם "בּוּלוּ לוּ לוּ", כי דאגתי, הוא לא היה צעיר במיוחד ולא היה מחובר לקו הבריאות אבל הקיוסקאי אמר שהכל בסדר. המציאו את הטלכארד.

בכל אופן, אבא הוציא את האסימון והתקשר למיריי, (שזה אותו דבר כמו מירי עם חיריק רק עם צירה ושני יודים בסוף) שהייתה (ועדיין) אחותו ובנוסף, גם הייתה אם הבית של בית החולים המהמם שלנו, ברזילי, ותבע ממנה חדר עם נוף לים. מיריי (צירה) הסבירה לו שאין נוף לים כי הבניין עם החדרים שיש להם נוף לים עדיין לא נבנה ואין בכלל תוכניות כאלה וכנראה שמי שמספר את הסיפור טעה בלוחות הזמנים, התחיל רעיון מסויים, התלהב מהעניין של האסימונים ומסרב לסגת ממנו, אבא הסכים איתה, לקח את אמא ואותי לחדר הפנוי וחיכה בחוץ.

כשנכנסנו לחדר אמא מאוד התרגשה אבל במקרה של אמא שלי זאת לא הפתעה. אמא היא רגשנית לא קטנה, לוקחת ללב כל דבר, תגיד לה מילה על גוש קטיף ותיכף היא בוכה, היא תשמע משהו ברדיו שלא מוצא חן בעיניה ומיד הרדיו מקבל בראש, היא מהממת לפי כל קנה מידה ובסולם האימהות הייתי מדרג אותה די גבוה, מקום ראשון לפחות, ובנוסף לכל היא יודעת הכל. היסטוריה, תנ"ך, מוזיקה, סרטים ולבשל, וואיי וואיי איך שהיא מבשלת.

תשאלו את דוד מאיר איך אמא מבשלת יגיד לכם "וואיי וואיי איך שהיא מבשלת".

תשאלו את דודה פנינה איך היא מבשלת תגיד לכם "וואיי וואיי איך שהיא מבשלת".

תשאלו את דודה קמי והיא מיד תענה "וואיי וואיי איך שהיא מבשלת איזה סלטים. מטורפים."

תשאלו את דודה יעל, תגיד לכם "תרצצצה, וואיי וואיי איך שהיא מבשלת, בלי עין הרע"

תשאלו את פלורנס, כנ"ל.

תשאלו את אבא שלי יגיד לכם "יותר מדי".

אבל אם הייתם שואלים את סבתא אסתר זיכרונה לברכה זכותה תגן עלינו איך אמא מבשלת היא בטח הייתה אומרת לכם "וואיי וואיי איך היא מבשלת אמא שלךךךך!!! עוד כשהייתה קטנה עמדה אצלי במטבח, אני זוכרת שכל פעם שהיו פוגרומים קטנים, פוגרומציקים, ביהודים של מרקש, (העיר המרוקאית של אמא) פוגרומים בקטנה, כאלה שלא שווים אזכור בהיסטוריה של היהודים, סתם פרעות, בלי הילה אירופאית של פוגרומים, בלי יותר מדי יחסי ציבור, לא קישינב או קרקוב, כל פעם שהיו כאלה הייתה מתחבאת אצלי מתחת לסינר ולומדת, וואיי וואיי איך שהייתה לומדת ועכשיו איך שהיא מבשלת אימשי כפרה עליה, באה אליי לסינר למה לא רצתה להיות בחדר שלה, שהיה על הרחוב הראשי, כדי לא לראות את המהומות".

כל זה קרה לפני שהיהודים המזרחיים המקצועיים פיתחו געגועים עזים למרקש, ליופי התרבותי הנאצל שלה ולדו קיום מדומיין ומהמם שהיה שם בין ערבים ליהודים שקטים שחוטפים כאפה פה ושם.

אבל באמת חבל שאני מכביר פה במילים כי כל מה שאני אכתוב כאן לא יהיה קרוב למציאות, כל מה שאני אכתוב לא יהיה קרוב לרגע הזה שאני נכנס לבית ומרים מכסים מעל סירים שמפוזרים בכל מקום במטבח.

"מה איפה תשב?" היא תשאל רטורית "תזיז רגע את הקוסקוס ושב, אל תדרוך על הסיר של הממולאים, תנמיך רגע את הגז של המרמומה, זה הירקות של הקוסקוס, הכל בלי בשר, מה עם דגים? אה, גם להם הייתה אמא, שכחתי, להוציא לך זיתים? ה-טירשי גנארייה במגירה השניה, טירשי בטטה בראשונה, תעשה טובה אל תיגע במקפיא אני אוציא לך את הרוטב עגבניות, אל תבלגן! קח קח טחינה, יש עם חציל ובלי ותהפוך בדרך את החצילים אם אתה יכול, יש מז'ורה, תגיד אם חריף. נשרפת? בקושי שמתי פלפל. מאוד יקר השנה. אין יבול".

גם בחקלאות היא מבינה.

בכל אופן, אמא מאוד התרגשה כשנכנסנו לחדר בבית חולים ברזילי המהמם שלנו כי בכל זאת התאריך היה ח"י אלול בדיוק, או איך שדוד אברהם, אח של אמא, החבדני"ק המרוקאי הראשון בתבל קורא ליום הזה "יום הולדת שני המאורות הגדולים" שהוא כידוע היום שבו ירדו לעולם נשמותיהם הגדולות של הבעל שם טוב, מחולל שיטת החסידות ושל 'רבנו הזקן', בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד ואמא מאוד אוהבת את חב"ד וגם אבא אוהב כי גם הוא, כמו הבעל שם טוב גם היה נוהג לחולל, אבל מהומות, כשתמיד הקפיד לטעון בפני דוד אברהם, האברג'ל הראשון שהתלבש חב"ד, שזאת הכת הכי אהובה עליו. שמבחינתו הם הכי קרובים אלינו, היהודים.

אבל לא רק שהיה ח"י אלול באותו יום אלא היה גם יום שלישי, פעמיים כי טוב, או שהיה זה יום שישי, לא זוכר בדיוק ולהתקשר עכשיו, בעשר וחצי לפנות בוקר לשאול את אמא באיזו יום זה היה זה לא יפה, גזל שינה. אז נחכה שהיא תתעורר לפני צהריים והאחיינים שלה, שהם עוד מעט סבאים בעצמם, כבר יתנו לה לקרוא את זה בערב, בשיעור השבועי לעילוי נשמת סבתא אסתר, זכותה תגן עלינו, ואז היא בטח תגיד לי אחר כך "איך אתה מגזים כל הזמן וכותב שטויות והעניין עם הפלפל לא נכון, היבול השנה דווקא יפה וזה היה יום שלישי"

האמת שאת אמא זה לא כל כך עניין הנושא הזה כשהיא נכנסה לחדר, כי היא ידעה בדיוק באיזה יום מדובר ושמחה בליבה שזה היום. זה פשוט נראה לה מתאים. זה ישב טוב. הרגיש לה שזה בא בדיוק בזמן. למרות שפרשת השבוע הייתה "כי תבוא" עם מלא קללות אללה יוסטור שאפילו לילדים של בר מצווה לא נותנים להם לקרוא מפאת עינא בישא ופאדיחא דעלמא ותמיד העליות האלה פנויות בבית הכנסת אז עולים כמעט חינם.

לי אישית, כמו לאמא, לא הייתה דעה בנושא ואבא כבר גמא קילומטרים של מסדרונות בית חולים אז לא ידענו מה הוא חושב על העניין ומכאן אני זוכר את הדברים די במעורפל. אני זוכר שזרמו מים. אני זוכר חושך ואז קצת אור. רעש עמום. עוד קצת אור. לחץ קל ברקות. משב רוח קל, אור מסנוור מאוד. משיכה של הכתפיים. אני זוכר שפתאום היה לי קר, ממש קר, אני זוכר שלרגע הנשימה כמעט נעתקה ואז בכיתי. כמעט בלי קול, אבל כמה שניות אחר כך, ברגע אחד, הקול השתחרר ובכיתי בכי תמרורים, כמו תינוק בכיתי באותו רגע.

אבל זה כבר הגיוני.

נולדתי.