אני לא אחד שמזדעזע.

אני לא אחד שמזדעזע.

לא שאני מתגאה בזה אבל כזה אני. לפני כמעט שנה, כשחיפשתי עבודה חדשה, הפסיכולוגית התעסוקתית שראיינה אותי טענה שיש לי מבנה נפשי קצת מורכב, אני, לעומת זאת, טענתי שהאלמנטים שהיא לקחה בחשבון לא רלוונטיים למשרה שאותה היא מחפשת לאייש. גם הוכחתי לה את זה.

בכל אופן, אני לא נח להזדעזעות, אני משתומם, נבוך, נותר ללא מענה, אבל לא מזדעזע.

שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני כל היום יושב מול סרטונים של דאע״ש ובודק את סף הזעזוע שלי, לא, ממש לא, אני בהחלט נמנע מלצפות ברוע, אך במידה ויצא לי במקרה לשזוף את עיניי בראש ערוף ותועה שנדחף לי לפיד, אני לא מזדעזע. מדפדף, מבנה נפשי מורכב כזה.

אגב, לא התקבלתי לעבודה הזאת בסוף, הפסיכולוגית טענה שיש לי בעיה עם סמכות. אני מצידי טענתי שזה לא נכון ושתפסיק להגיד לי מה לעשות.

בקיצור, אני לא מזדעזע, גם לא כשאני רואה סרטון של אפרוחים נגרסים, לא שאני נשאר אדיש אבל אני יותר המום מהקטע הזה שרגע אחד היופי הזה מצייץ ורגע אחרי הוא בשר טחון שנזרק לפח או הופך לאוכל לתרנגולים, אבל לא מזדעזע, הרי 37 שנים אכלתי בשר, 37 שנים שאחת מההנאות הגדולות שלי הייתה חביתה משתי ביצים, בצל ופטריות, 37 שנים שבהן הייתי מתפנק על פיתה עם ערימות של מיונז, גבנ״צ וחציל ובואנה, זה היה טעים.

37 שנים וזהו, מאז, ארבע שנים שאני לא צורך מוצרים מתעשיות הסבל ועדיין לא מזעזע אותי לראות אנשים אוכלים בשר. אני לא מזדעזע מגבינות וביצים כי לפני רגע גם אני הייתי שם וזה ברור לי שמדובר בתהליך ארוך שבסוף יקרה ולכן זה נראה לי בזבוז של זעזוע.

אני מבין את אלה שלא מודעים למה שקרה לאוכל שלהם בדרך לצלחת ועדיין אוכלים מזון מן החי וכמישהו שואל אותי למה אני לא אוכל אני אפילו, לפעמים, כשיש לי כח, מסביר בעדינות את המסלול הקרבי שהחיות עברו עד לצלחת שלו. כי בכל זאת חשוב שכולם ידעו את זה, חשוב להציף, אבל את אלה שאומרים לי וואלה אתה צודק אבל זה טעים לי, אותם אני לא מבין. טעים? זהו? זאת הסיבה? רק עניין של תאווה? ומילא תאווה בסיסית שלא פוגעת בכלום אבל כזאת שמשאירה אחריה שובל כל כך ארוך של דם וסבל?

אני מבין את האנשים שמזדעזעים מסרטוני סנאף של חזירים וכלובי הריון. מבין את הנחרדים מסרטוני גריסת אפרוחים, זה הרי נורא, לא כל אחד יכול להכיל את זה ולמרות שאני לגמרי בעד פעולות אקטיביות נגד תעשיות הסבל אני גם מבין את האנטי שאנשי תנועות צער בעל החיים נתקלים בו, ככה זה, פעולות קיצוניות יתקלו תמיד בקיצוניות מן הצד השני.

אבל בכל זאת, אחרי שצפיתם או שמעתם ואתם יודעים מה קורה ואחרי שקראתם ואתם מבינים את הרוע הצרוף שהאוכל שלנו עובר עד לצלחת אתם עוד צורכים את זה ורק ממלמלים בין ביס לביס ש"אני חלש, מה אני יכול לעשות?"

אז תנו לי להסביר רגע מה אפשר לעשות. בתור התחלה, להפסיק עם זה. קשה ממש? אוקיי, נוריד כמויות.

לא מצליחים גם את זה? תגדלו את התרנגולות בבית בצורה הומנית ותשחטו בעצמכם. אמנם זה קשה אבל לפחות תוכלו לאכול בשר.

אבל אם גם זה מסובך ואי אפשר בלי חביתה ובטוסט חייבת להיות גבינה צהובה מחלב פרה אז תזכרו דבר אחד, זה שאנחנו לא מתבוססים בחרא של פרות עד הברכיים יחד עם הרפתן זה לא אומר שאנחנו לא שותפים לרוע.

אנחנו צריכים לזכור שכל פעם שאנחנו שוברים ביצה על הצד של המחבת ומניחים את הבפנוכו שלה על השמן הרותח לקחנו אפרוח צהוב, קטן וחי וזרקנו אותו למכונת הגריסה. עכשיו הוא אדום, מעוך ומת. ולא שאני כל כך מחבב אפרוחים אבל זה אשכרה ככה. אין איך ליפות את זה. אנחנו צריכים לזכור שבכל פעם שהמלצרית הנחמדה בחתונה של הדודה תציע לנו סטייק עגל ואנחנו נהנהן בשמחה, רגע אחרי ההנהון הידיים שלנו ימשכו, ממש, את העגל בן הדקה וחצי מאימו ויזרקו אותו לכלוב בגודל מידותיו כדי שלא יזוז חלילה ויהיה יותר טעים. בביס הבא שלנו כבר נרשום לו על הכלוב את תאריך השחיטה. רק נולד וכבר יש לו תאריך מוות. נשמע מטורף אבל כן, תאריך תפוגה של חיים.

גם אני, שעד לפני ארבע שנים הדבר האהוב עליי ביותר היו צלעות כבש, היה לי שוקר ביד. לא הייתי מודע לו אבל הוא הרביץ יופי של וולטאז בכבשים שהועלו אחר כבוד לאונייה באוסטרליה כדי לעשות דרך ייסורים נוראית עד לארץ המובטחת. שבועות בכלוב צפוף עם חרא עד לברכיים ומשם, מצופים בחרא של עצמם, במשאית עד למחנה מעבר ואז לשחיטה, וכל זה בשביל חמש דקות טעים וחרא של מישהו אחר. ממש לשלשת המזון.

אגב, גם אחיי המקפידים והמהדרים שטוענים שהם מחוץ לסיפור כי הבשר שלהם מהדרין, גם הם, כמובן, שותפים לחגיגה. אופנת הכשרויות המהודרות הן פועל יוצא של תרבות הצריכה המפלצתית בימינו והכשרות "מהדרין" של דבאח, זוגלובק ואדום אדום על שלל התחקירים והעדויות זאת בדיחה שהשטן מריץ בערבי סטנדאפ בגיהינום.

למזלי, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום, עוד לפני שהבנתי את העסק שמרתי כשרות אז מעולם לא הייתי שותף לזוועות החזירים, אבל אוכלי החזיר, שלום לכם, היוש, תזכרו תמיד שבזכותכם אמא חזירה הגיעה לגודל מפלצתי בתוך כלוב ההיריון החמים והנעים שלה והסורגים, שכבר נעוצים בגופה מפאת הצפיפות (חפשו כלובי הריון במנוע החיפוש הקרוב לביתכם) הופכים את החוויה הפנטסטית שלה לכפולה. תוך גופית וחוץ גופית. שלא נדבר על קיצוץ הזנב ואיברים נוספים ללא הרדמה. תעשייה מפוארת של סבל מזוקק.

זה קל יותר כשזה רחוק, כשמישהו אחר עושה את זה, רחוק מהעין, רחוק מהלב, מאחורי קירות גבוהים וגדרות תיל. שם. למזלנו היום יש כבר אנשים טובים שהפכו את הקירות לשקופים (חפשו "קירות שקופים", באותו מנוע חיפוש)

בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל כולם שווים וזאת, תאמינו או לא, לא סיסמא שהמציאו רדיקלים שמאלנים, עוכרי ישראל, אנרכיסטים אנשטישמיים נגד הגדר מאנונימוס, אמר זאת בצורה חד משמעית הרש״ר הירש ואפילו ללא חשש גניזה (איפשהוא בספר חורב, מערכת החקים, ה, א):

“כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון – האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאוה נמִבְזָה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו”.

לא חייבים להזדעזע כשרואים את הרוע. מספיק להשתומם, להיות נבוכים לרגע, להבין ש"טעים לי" זה לא תירוץ, להבין שלפטור את העניין בציטוט מספר ויקרא על הקורבנות זה לרתום את אלוקים לרוע הזה.

להבין שלתת תירוצים קבליים על ניצוצות והעלאת נשמתו של היצור החי מעלה מעלה זה לעוות את היהדות.

כן, אין צורך בזעזוע, זעזוע הוא סך הכל הוא עוד אחד ממנגנוני ההגנה וההדחקה של המח, אנחנו מסתפקים בזעזוע וזהו, יוצאים ידי חובה על ידי ציקצוק וממשיכים הלאה. אל סטייק העגל. אל צלעות הכבש.

אין צורך להזדעזע, צריך רק לגייס לרגע את ההיגיון הבסיסי שלנו כדי להבין שאותו אלוהים שברא את היופי הזה וברא גם את הרעיונות והפרקטיקות המטורפות בתעשיות הסבל, ברא לנו גם בחירה חופשית. ברא את האפשרות לבחור בין טוב לרע, בין חיים לבין מוות. בין טעים לי לבין חמלה.

אפשר פשוט להבין ש"טעים לי" זה לבחור ברוע. להבין שטעים לי יכול להיות בעוד צורות ומניסיון, יש המון ״טעים לי״ שלא עבר טירונות ואימון מתקדם אצל השטן. לא צריך להזדעזע. זה מיותר. פשוט תוציאו את הרוע מהבית ותכניסו חמלה ועכשיו אני ממש אעוף על עצמי ואגייס את ספר דברים, פרק ל׳ ״ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע....״ ומיד אחר כך אגייס גם את ״העידותי בכם היום, את השמיים ואת הארץ--החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים למען תחיה, אתה וזרעך.״

לא צריך להיות מאמין גדול כדי להבין שזה הבסיס לקיום האנושי שלנו ואפילו הצעד הזה, שנראה לנו דרסטי כל כך הוא פשוט, מאוד פשוט, כי תכלס אין כאן עשייה גדולה, ההיפך, יש כאן אי עשייה, פשוט לא לצרוך. פשוט לא לתמוך בתעשיות הסבל, להוציא אותם מהבית שלנו ובמקומם להכניס חמלה וצדק. טוב במקום רע. ברכה ולא קללה. מוציאים מהבתים שלנו את המוות ובוחרים בחיים. משחררים את הילדים שלנו מכל החולאים האלה.

כי בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל? כולם שווים.

כן, אין צורך להזדעזע. מספיק שלא נהיה שותפים לזה.