ואולי אנחנו בעצם סתם כפויי טובה שלא רוצים לעצור לרגע ולראות את הטוב ובדרך מבית הכנסת, אחד מיני אלפים שבציון, אל שוק מחנה יהודה ההומה אדם עם שפע הפירות שארץ זבת חלב ודבש נתנה לנו, על הרכבת הקלה, זאת שמגיעה מפסגת זאב עד לעיר העתיקה, אנחנו מתבוססים במנהגי האבלות ובהקפדות היתרות, שלא מותירות לנו זמן, בין גירוד זקן האבל להנמכת ווליום בשיר שצץ פתאום ברדיו, לעצור רגע ולחשוב.
אולי מרוב שאנחנו מסונוורים משפע הקינות שנכתבו אז, שם, איפשהוא וממנהגים מתקופת החורבן אנחנו לא מצליחים להבין ש"תחזינה עינינו בשובך לציון" זה כאן ועכשיו ולא רק בסידור, שניה לפני "מודים אנחנו לך" בתפילת עמידה.
אולי מתוך אותו הרגל שאנחנו מקיימים בקנאות דתית, רפטטיבית, מאוד נוחה ומנחמת או שאולי מכח אותה הבטחה להוקוס פוקוס אנחנו לא מעוניינים להכיר בטוב באמת, כל כך רגילים לציפייה הזאת שתבוא הגאולה שכבר קשה לנו להכיר בה שהיא כבר כאן, בין הר חומה לכותל המערבי בין מוסררה לרמות, מפחדים שמא נפרד ממנה, מן אותה ציפייה מלטפת. מתרפקים על הימים שהיינו המקוננים של המלך במרוקו ומצפים שינחת עלינו המקדש מן השמיים.
אולי בעצם אנחנו כפויי טובה שלא מסוגלים להיפטר מפשט הדברים בנבואות הנחמה וממש מצפים לאותה גאולה ניסית עם ברקים ורעמים וכבשים שגרות עם זאבים ולא מסוגלים להבין שבאמת נגאלנו, חוץ מהמחשבה, שם אנחנו עדיין בגולה, עם עבודות פרך. אולי.
אולי אנחנו בעצם סתם כפויי טובה שמוצאים אינספור סיבות למה לא, רשימה ארוכה של סיבות שמהווה את מפלטם של הלא מעוניינים להכיר, אבל לא מוצאים סיבה אחת שאם רק נפקח את העיניים נוכל להבחין בה, בגאולה, ולהבין שבעצם בזכותה אנחנו כאן, בטוב ולפעמים גם ברע, כי זה אנחנו, גם טוב וגם רע, כי זאת התורה שלנו, מקל וגם גזר, כי זה האלוהים שלנו, לפעמים מסתיר פנים אבל כשנותן, ישתבח שמו, אז נותן. ועכשיו, על אף הכל, הוא נותן.
אולי באמת אנחנו צריכים להיזכר ולהזכיר את שהיה אבל לא להתבוסס בו. אולי להפוך את הימים האלה מעצב לשמחה. אולי במקום לקוות שיחדש ימינו כקדם לפתוח את העיניים ולהבין ש"קדם" זה כלום לעומת מה שיש עכשיו, להבין ש"קדם" זה לחזור אחורה, זה להיות פחות, זאת הסתפקות במועט כי מעולם ירושלים לא הייתה בנויה כפי שהיא בנויה עכשיו עם אלפי בתי כנסת ובתי מדרש, אלפי תלמידי חכמים, אלפי מקומות עבודה, תורה ועבודה, ילדים שממלאים את סמטאותיה וגני שעשועיה. אולי.
אולי במקום להסתכל על מה שאין אנחנו צריכים להבין שהגאולה היא מה שיש, להבין שהקיים, היום, הוא לא הסתפקות במועט אלא גאולה ממש. אשכרה.
להבין ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" פרץ את גבולות ירושלים ונמצא בכל מקום. בעכו. ביפו. באשקלון. בבניאס, בואדי קלט, בבני ברק. בבית חורון.
אולי אנחנו צריכים לעצור רגע, שניה לפני שאנחנו מתיישבים על הרצפה בבית הכנסת, רגע לפני שאנחנו מכבים את האורות ומתחילים לקרוא לאור הנר את הקינות, ולהכריז על מספר שנות גאולתה של ירושלים ולא רק את שנות חורבנה.
אולי אנחנו צריכים לעצור רגע ולשאול את עצמנו אם זאת לא כפיות טובה להמשיך ולספור את השנים מאז החורבן, כאשר ירושלים פורחת כפי שלא פרחה מעולם.
אולי הגיע הזמן, לקונן על שהיה, קצת, במידה, ולהודות על מה שיש.
אולי הגיע הזמן להבין שהגאולה כאן, מזמן, רק צריך להזמין אותה אלינו ולשחרר את המחשבה שלנו מהגלות שבה היא חיה ולשמור עליה, על אותה המחשבה ועל אותה הכרת הטוב ואולי, מכח אותה הכרה ממילא נפסיק עם כפיות הטובה הזאת.
אולי. אינשאללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה