לאונרד כהן גדול

לא כולם יודעים אבל לאונרד כהן תכנן להגיע לכאן גם בששת הימים.
כן. מיד כששמע שפרצה מלחמה הוא ביקש מסוזן שתקח אותו למקום שלה ליד הנהר ותעזור לו לארוז מזוודה, אבל סוזן שלא כל כך התחברה לכל הקטע המלחמתי אמרה לו "בסדר לאונרד בסדר, תיסע מחר, מה כבר יכול לקרות? זאת מלחמה. זה לא שהיא תיגמר תוך ששה ימים. בוא," היא המשיכה, "שב בינתיים אצלי במרפסת, נעשן משהו, נכתוב איזה שיר ונתאמן על הבה נגילה. מתה על הבה נגילה!"

ולאונרד, שהיה כל כך מוקסם מיופיה ומהעובדה שידעה לשיר גם מעוז צור, לא נותרה לו ברירה אלא להגיד לה "בסדר בסדר, בינתיים אני אתאמן במרפסת על הפרדת אצבעות ידיים בשביל ברכת כהנים" ואכן הוא באמת אמר לה "בסדר בסדר, בינתיים אני אתאמן במרפסת על הפרדת אצבעות ידיים בשביל ברכת כהנים", יצא אל המרפסת, התיישב על כסא הנדנדה והתחיל להתאמן.
סוזן ידעה שלאונרד קצת קשה לו עם העניין הלא פתור שלו עם האצבעות של הידיים ל״ברכת כהנים״ אז לא הציקה לו, מדי פעם הוציאה לו תה ועוגיות וזהו, ידעה שהעניין הזה עם האצבעות חשוב לו, ידעה שעוד מהבר מצווה הוא מנסה לעשות את זה ולא מצליח.

ולאונרד? לאונרד ניסה הכל. חיבר עם גומייה זרת לקמיצה ועם גומייה נוספת אצבע לאמה וביניהן דחף כפיס עץ משולש והכל כדי שהאצבעות יתפסו את הצורה, אבל ברגע ששחרר את הגומיות ואת כפיס העץ וניסה ככה, לבד, בלי עזרים טכניים להחזיק את הצורה, הוא לא הצליח.

"אצבעות ארורות" היה מסמן לעצמו פעם אחר פעם כשבראשו הוא שומע את הילדים של השכונה צוחקים עליו כל הדרך לבית כנסת "נו לאו״ היו צוחקים ״אתה תעלה היום לברכת כהנים או לא"? ו "נו, מר כהן הצעיר, הצלחת כבר בלי גלגלי עזר?" ו "אתה כהן אתה!!!? בקושי ישראל הייתי נותן לך!"

לאונרד היה כל כך להוט להצליח לעשות עם האצבעות את הצורה ל״ברכת כהנים״ שעד שהתייאש וצעק לסוזן "אינאף איז אינאפ סוזן, נשבר לי מהפינגרס האלה. המזוודה מוכנה?" המלחמה נגמרה.

לאונרד תכלס, סך הכל היה די מבואס מכל העניין ולכן החליט לרדת מהקטע הזה של האצבעות וכשהגיע לארץ במלחמת יום כיפור, כמובן בלי להגיד לסוזן מילה כי פחד ששוב תעשה לו את הקטע עם המרפסת, הוא לא בא על תקן כהן, הוא החליט להגיע רק עם גיטרה, כיסוי, ומתי כספי שבדיוק למד את האקורדים הראשונים שלו ולכן הם ניגנו הכל בלה מינור.

עברו שנים ולאונרד, למוד כישלונות אך מפוייס יותר, לא השקיע זמן נוסף בניסיונות שווא בלימוד אצבעותיו את הצורה הנכונה של ״ברכת כהנים״ והיה עסוק יותר בכתיבה והלחנה, מבין שלכל אחד יש היתרונות והחסרונות שלו, גם לכהן גדול כמוהו.
עד שב 24 לספטמבר, שנת 2009 למניינם של מאמיני ישו הפתיים, כשהופיע בישראל, ברגע אחד של קדושה, בשעת רצון נדירה שבה השכינה ירדה אל הבמה ברמת גן, חש לאונרד עקצוץ מוזר באצבעותיו וכשניסה לאגרף את אצבעותיו ולא הצליח שלח מבט חטוף וקצת מודאג אל עבר ידיו וראה את הבלתי יאומן.
לאונרד, למוד הכישלונות והחומרים מרחיבי התודעה,
לאונרד, לוזר הכהונה הגדול של ההיסטוריה,
עצם עיניו ופתח אותן שוב רק כדי לוודא שאינו מדמיין ואכן, לא היה זה פרי דימיונו הפורה. הזרת אכן דבוקה הייתה לקמיצה ואצבע אל אמה חוברה יחדיו ורווח גדול היה בין שתי זוגות האצבעות וגם בליבו של לאונרד.
לאונרד שהבין ששעת רצון היא הרים מיד את ידיו ובירך מעומק ליבו את הקהל שעמד נפעם
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. (הוא אמר)
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. (המשיך ובירך)
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. סיים בפאתוס ומיד חש שוב בריפיון אצבעותיו, אך רוחו, ליבו וחיוכו עדיין מלאים היו, עד להתפקע. "עכשיו אני באמת כהן" חייך לעצמו לאונרד חיוך ניצחון קטן. "עכשיו אני באמת כהן".

(בתמונה, אחד שהצליח בשוטף)