"רק עוד קצת כאבי גדילה, אלה רק דמעות שמחה" (אביב גדג׳, "כאבי גדילה")
זאת לא תהיה השנה הראשונה שבה אני אאשפז את ילדיי במוסדות החינוך. עם 2 אולפניסטיות ("אבא אל תקרא לי אולפניסטית!") וילד ביסודי ("כיתה ה2 כבוד!"), אני כמעט וחף מהתרגשות למראה ילד עם תיק שפוסע אל עבר הערפל הממלכתי דתי.
אבל השנה? השנה זה אחרת. בת הזקונים, ג', באיחור אופנתי של שנה ולאחר דיונים רבים, חוצי בירוקרטיות, תיפרד מההסעות היומיומיות אל הגנים של החינוך המיוחד ותסתפק בצעידה רגלית קצרה אל בית הספר, "הרגיל", זה שכאן, אצלנו. בבית.
בדיונים הרבים ובוועדות השונות שקדמו להחלטה על פתיחת כיתה מקדמת, ככה קוראים לזה היום, הטיעונים שתמיד העלינו היו באזור החברתי/פדגוגי/רגשי, קיווינו שיעשו לנו טובה, שיתחשבו בנו ויאשרו את הכיתה הקטנה ואכן הטיעונים שהעלינו עשו, כנראה, מספיק רושם והתבשרנו ש-ג' תניח את התיק החדש של "חיות הנחמד" שלה ליד כסא נמוך מאוד בבית הספר שאותו רצינו, תוציא קלמר תואם ותספר לכולם בכיתה, כמו שעשתה בגן, סיפורים מעוררי פאדיחה, חסרי כמעט כל בסיס ולא בלתי נכונים כמו לדוגמא שאבא שלה, מדי פעם, מתאמן בהליכות מוזרות בבית או שומע סטטיק ובן אל תבורי במשך כל היום. מן שקרים כאלה שאינם רמאות.
אבל בדיעבד, אם אני אחזור רגע אל העניין ואפסיק להתעסק בעצמי, אחרי שכבר הכל אושר ונחתם וצוות המורים נבחר, ככה פתאום, באחר צהריים אחד, תוך כדי ש-ג' צורחת מהמטבח את האלף בית, הבנתי ששכחנו את הטיעון החשוב ביותר, זה שבאמת אמור לעשות את השינוי. זה שאשכרה אמור להילקח בחשבון ואולי באמת נלקח אך לא נטען.
שכחנו להסביר שכיתת ילדים, שצריכים קצת יותר עזרה מהרגיל, היא תכלס התרומה הכי גדולה שיכולנו להרים למען בית הספר. שכחנו להסביר שהכיתה הזאת, פייר, עם המהממת הזאת שלי, היא העזרה שלנו להתקדמות הכי גדולה שאפשר לעשות לבית הספר. לכל בית ספר.
וככה, בזמן ש-ג' סיימה לצרוח את האלף בית ועברה לספור עד עשרים ומשהו, חשבתי לעצמי שבמצב אידיאלי כל בית ספר צריך להילחם שיפתחו אצלו כיתות עם ילדה מהממת כזאת. פייר. כל בית ספר צריך להילחם על ילדה שכלום לא מובן מאליו מבחינתה. מבחינתנו. ילדה כזאת שמגיעה פעם ב. אחת ל.
רסמי, כל בית ספר צריך להתעקש שאצלו יהיו אלה שצריכים עוד. רק פוש קטן. רק לתפוס את היד שמושטת קדימה ולמשוך. לא מסובך מדי. רק למשוך. או לדחוף. העיקר להזיז קדימה.
וכשסיימה ג' לצרוח את המספרים האלה עד עשרים ושמונה היא באה ונתנה לי כאפה קטנה בגב ואמרה "אבא, זה לא מכה, רק עשיתי לך גבר גבר, אתה האבא הכי טוב בעולם" ואני עניתי שהיא לא צריכה להיסחף. מהעשירייה הראשונה, “צודק" היא אמרה והלכה לבלגן את החדר משחקים. זה לא להאמין כמה בלאגן היא מייצרת, פייר, באמאשלי, בלאגן בכמויות.
ואז, בזמן שהיא צורחת לי שוב מחדר משחקים שהיא מכינה לי ציור לעבודה, נזכרתי ששכחתי שאני לא כל כך מחבב משפטי זן אבל משפט הזן היהודי הנודד (שאין עליו זכויות יוצרים ולכן אפשר להשתמש בו חופשי) שטוען ש"חוזקה של שרשרת נמדד לפי החוליה החלשה שלה" הוא אשכרה נכון. משפט טוב זה. באמת התורה וחבל מאוד שלא רשמו עליו זכויות יוצרים. יכלו לעשות יופי של כסף. אז אולי בכל זאת לא של יהודים המשפט הזה שמעולם לא היה נכון יותר. כי הצלחה של הילדים האלה היא הצלחה של בית הספר. חוזקו של בית ספר הוא כחוזקם של הכיתות המקדמות. בית ספר שבו הכיתות המקדמות משתלבות בצורה טובה במרחב הבית ספרי, הן מבחינה לימודית ובעיקר חברתית הם בתי ספר שיצליחו בכל מדד. אשכרה. זה ברור.
“הנה הציור אבא. זה אתה, אמא וגמל” היא תציג לי את היצירה החדשה ואני אגיד לה שאני מבין למה אני וגמל נמצאים בציור, אבל למה אמא? אבל ג' כבר בטרמפולינה. קופצת.
אכן, שכחנו להסביר לוועדות מה הסיבה האמיתית שבגינה היו צריכים לפתוח, אבל נו, שיהיה, היא תתחיל כאן, ליד. עם כולם. תמשיך להכות את הסטטיסטיקה. עם תיק “חיות הנחמד” שלה והקלמר התואם והקשב והריכוז והכל מיני שבאים אחת ל. פעם ב. תדאג תמיד להזכיר לנו את המשפט שאשה חכמה אמרה לנו פעם ש "יש סטטיסטיקה ויש את ג' " וואלה צודקת.
אז יאללה קטנטונת, רק עוד קצת כאבי גדילה, כן, הכל בסדר, אלה רק דמעות שמחה, קחי את התיק עם "חיות הנחמד" שלך ולכי לעשות להם בית ספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה