ענווה

בימים אלו מחדשים ברומניה את שער הניצחון, בבוקרשט.
הוא נראה בדיוק כמו כל שער ניצחון אחר, רק עם פיגומים.
הרומנים מאוד גאים בשער שלהם ויוז'י, נהג המונית שלקח אותי משדה התעופה, היה מאוד מאושר למראה השער שלו לא לפני שקילל את כל הרשויות ברומניה והתלונן על השחיתות.
זה עשה לו טוב. הוא הרגיש מחובר. זה היה השער שלו.
אותי זה שעשע וישר עברה לי המחשבה המטופשת בראש, שאם רק היינו מנציחים באותה דבקות את ההפסדים אולי היה קצת יותר טוב בעולם הזה. 
יוז'י מיד קטע לי את המחשבה ושאל אם באתי לרומניה בשביל בחורות או בשביל קזינו. עניתי לו שאני מסודר. יש לי בחורה ובקזינו אני בטח אפסיד כי אי אפשר לזכות בהכל אך מיד אחרי שעברנו עוד כיכר ניצחון שוב חייכתי לעצמי.

ההפסדים תמיד מגיעים ארוזים באנדרטאות ובימי זיכרון אך ביומיומי אנחנו לא מוצאים להם מקום ואיפה אנחנו צריכים לזכור את ההפסדים שלנו, הפרטיים והכלליים אם לא ביומיום? אם לא במקום שבו אנחנו לא צריכים לחזור על הטעות שוב?

זאת אולי בדיחה נדושה אך אם צרפתי היה שותה את הקפה שלו מול "שער הכשלון העצום” לאחר מכן נוסע במטרו ויורד בתחנת "זה היה מהלך מטופש" או סתם מטייל לשכונת "היה יכול להיות כאן הרבה יותר טוב", הוא היה במצב נפשי אחר לגמרי. אולי היה מקבל ליד הקוראסון והקפה קצת פרספקטיבה.

כן, קצת ענווה הייתה מכניסה הכל לפרופורציה. זיכרון אמיתי היה משפר פלאים כל אדם. הסלקטיביות שבזיכרון גורמת לכולנו לחשוב שלעולם חוסן. אבל לא. באמאש'לי.
עומד אדם מפרברי בוקרשט למרגלות שער הניצחון ברומניה, אחרי ששילם בקושי לאוטובוס שיקח אותו למרכז העיר וממלא את חזהו בגאווה מטופשת שמערפלת את חושיו וגורמת לו לא להיות מוכן להפסד הבא בחיים שלו.
גם ברומניה. לעזאזל, רומניה, קצת ענווה באמאשלכם. שער הניצחון? כמה ריטלין צריך לתת לרומני כדי שהוא ינפח את החזה שלו בגאווה מטופשת ויגיד לעצמו "אם עשינו את כל זה עד עכשיו, השמיים הם הגבול"?

אדם נוסע דרך שער הניצחון, עובר דרך כיכר הניצחון בואכה כיכר האוניברסיטה ויורד בכיכר רומניה. והכל בבוקרשט בחמש דקות. עיוורון מוחלט. הפסד ודאי.

גם אדם.
ימי הולדת, אזכרות, ימי נישואין. זהו. אלו ציוני הדרך היחידים שאדם חוגג.
זה בסדר לחגוג יומהולדת אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה? הרי לא עשינו כלום בשביל זה. תשעה חודשים ופתיחה של 10 אצבעות.
אמא התאמצה ואתה מקבל מתנות.
אמא צרחה ואת מכבה נרות.
לידה ומוות. אלו הימים שאנחנו מציינים.
שום דבר שאנחנו אחראים לו.
קצת מופרז.
הרבה יומרנות.

אנחנו, היהודים, יאמר לזכותנו, די טובים בהנצחת זוועות. עם חמש צומות, אינספור ימי זיכרון ומחלף רבין בכל מקום, אין ספק שאנחנו אלופים.
אבל, גם אין לי שום ספק שאם משרד הביטחון היה מול כיכר "החייל שברח” או משרד האוצר היה קובע את משרדו ברחוב "30 אחוזי אבטלה 18/ג" היה טוב יותר.
אילו רק תחנת המשטרה הייתה ברחוב "השוטר שחפן 7, כניסה ז' " הכל היה נראה אחרת.
שימו את משרד המשפטים ברחוב "השופט ששוחד 9” והנה לכם מערכת משפטית לתפארת.
אני מציע ענווה. נקודת מבט אחרת. פרופורציה. זה מה שאדם צריך. זה מה שמדינה חייבת.
לא להנציח רק את הטוב. לא לרומם נצחונות בלבד אלא לתת גם להפסדים מקום. כדי שנלמד. שלא נחזור על הטעות.
כי אדם, כל אדם, שרצה והיה הולך עם אשה בשדרות "איך לעזאזל ויתרתי?” ומשם אל ספסל בגינת "טמבל, טמבל!” אולי לא היה יושב עכשיו בבית ברחוב "לבד. גם היום".
אולי.
הלוואי.

יום ראשון ה

הבוקר מכונת התורים בלשכה הייתה מקולקלת. רק טכנאי וחוטים קרועים.
ובפנים. שני תורים.
אחד, ארוך מול הדלת של רינה ואחד לא קיים מול הדלת של רבקה.
שוב גברת תמם לא הגיעה.
רבקה נאנחה כשראתה אותי.
עוד לא? שאלה.
אוטוטו עניתי.
אני שומעת את זה כבר חודש וחצי.
יש לך שמיעה טובה.
היא חייכה.
אני חושב שהיא שמחה שבחרתי בתור הריק שלה. לא ירקה עליי את תוכחות יום ראשון שלה.
מהמשרד הפינתי שלה רואים את הכחול של השמיים. יום יפה היום רבקה אמרתי.
כן. יפה. היא ענתה וחייכה חיוך סמלי.
העברתי אותך לרינה. משבוע הבא אתה הבעיה שלה.
גברת תמם לא הייתה מעבירה אותי. חשבתי לעצמי.
הייתה מכניסה אותי למערכת ועוד לפני שהחיוך שלה היה נמתח עד סופו מייל אישור ההתייצבות היה מצפצף לי בכיס.
בטח הצטננה. ככה זה עם בקבוקים חמים. הם כמו בעל. בסוף מתקררים.
תודה רבקה, אמרתי כשקמתי, להתראות.
להתראות. היא אמרה ואפילו לא הפנתה את מבטה מהמסך.
להתראות.

תימנים בעליית הגג-פרק ג

סבא אברהם שנא אוקראינים ויונים ימח שמם, הוא תמיד טען שאם יונה מסמלת את השלום אז למה היא כל הזמן מסתכלת לצדדים, שתבוא ישר, כמו אוקראיני.
סבתא הקשיבה לו מהמטבח ומילאה יונה באורז וחמאה על מצע עלי זית בכלים לא טבולים. גם היא שנאה אוקראינים.
אבל הם היו פחות טעימים.

זה היה עוד יום רגיל בחווה של סבא סטפאנוב וסבתא אלגה, שנים לפני שנפרדו מישו והפכו לאברהם וגיטל.
האחו היה ירוק ורענן, השמיים בהירים, השמש שלחה את קרניה המחממות וליטפה את סטפאנוב, הציפורים צייצו והעיירה קורז׳ינה, בית השימוש של הקראפטים, כמעט והצליחה להרגיש לרגע נורמלית אבל החיים, החיים היו קקי.
ובחורף הם גם היו פיפי.

שנים לפני שהקונספט של קריאת שמות לבעלי חיים הגיע לקורז׳ינה, סטפאנוב השתמש רק בתיאור כללי וכך, רכוב על כבשתו "האצילית" דהר לו בשדות האופיום של קורז׳ינה, פה מחזק גדר, שם מסלק יבלית ולא משגיח בשכנו הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, שהתקרב עד כדי נפיחה.
"בווו" צעק איוואן הכתום. סבא נבהל ורגע לפני שהחזיר נשמתו לבורא נאחז בגדרות השדה ונשאר.
איוואן הכתום היה האיש השנוא ביותר בקראפטים. הוא נהג להבהיל רומנים באופן יומיומי וסבא, סבא כל הזמן הפסיד לו בפוקר.
"נו, מה שלום התימנים?" שאל הג׳ינג׳י, "עדיין בבוידם?"
יש לי ברירה? ענה סבא והמשיך, נחכה שהמלחמה תיגמר ונחליט מה עושים.
תגיד, איוואן, המשיך סבא, למה ישו פסח על קורז׳ינה? למה הוא לא מבזבז קצת ניסים פה אצלנו? אנחנו לא נוצרים? הכל עשיתי בשבילו! הכנתי לו חמוצים, מרק עדשים, נזיד תפוחים והוא? אפילו בקורצ׳יקה הוא ביקר והשמיד להם את כל היבולים בעוון חטאם ומה איתנו? איוואן רק הנהן והלך לביתה של יוז׳ינה. אהבתו הכמעט יחידה.

סבא אף פעם לא הסתמך על הזיכרון הצילומי שלו ולכן היה הראשון להחזיק מצלמה בקורז׳ינה, הוא גם היה הראשון שחזה את העתיד הגרוע ולכן פתח את העסק המכניס "הצילום האחרון. מגנטים לאסונות וימים נוראים".
העסק בקושי עבד, ישו התעלם מקורז׳ינה. לא שמחות ולא אסונות.
שממת אירועים קראפטית.
סבא סטפאנוב כמעט ואמר נואש, רכוב על "משעממת להחריד" חזר לביתו מעוד יום נטול צילומים בסטודיו ועלה אל חדרו.
ריח השמן מעליית הגג משך באפו.
סבא סטפאנוב ידע ששם, בעלייה, הוא ימצא תשובות או לפחות ספקותיו יתפוגגו.

עליית הגג הייתה אפופת עשן.
נר שמיני של חנוכה והתימנים, מאושרים מתמיד שמחו לראותו.
בוא, שב, אמר צנעני ונתן לו כיפה איכותית מהצמר של "מחממת כפי יכולתה", סבא התיישב ורגע לפני שהצטלב, הצטלבו עיניהם וסבא הכניס את היד לכיס, מבויש, זוכר שצנעני הבטיח לו שישו לא נכנס לעליה.
רק אלוהים נמצא איתם.

האמת היא צנעני, אמר לו סבא, אני אדם שמתגבר ורק מזה אני חושש ורק מזה אני פוחד. אתה יודע היטב. עכשיו זה שלכת.
שלכת הם חיי. מחוץ לעלייה הכל עלים.
מילא ישו היה מכה אותי, המשיך סבא, אבל גם את זה הוא לא עושה. הוא אדיש אליי. כל חיי עוונות והוא? כלום. אפילו לא מלריה.
אפילו כשאני משחק ארץ עיר עם איוואן הכתום, אאאאלללף, סטופ. תמיד יוצא לי חטא וישו? מתעלם מקורז׳ינה ומטיל אימתו בקורצ׳יקה, משחק איתם תופסת.
אפילו כשאני ממחזר בדיחות, גורנישט. הכל כרגיל.
די. חלאס. הס. אמר לו צנעני. תסתכל על הנרות. ששששש.
לסבא היו עוד הרבה שאלות אך צנעני היה איש חכם.
השתיקה פתרה הכל.
סבא הבין. צנעני הרגיש.
סבא מחה דמעה, צנעני נתן לו טישו.
סבא ידע שזה יעלה לו ביוקר, שישו לא יסלח.
צנעני לא ביקש סליחה ולא הרפה משתיקתו.
סבא ידע שהוא וישו כבר לא. שהוא הולך לצלם הרבה ימי זיכרון.
הוא ידע שהגיע הזמן להמשיך הלאה, ללכת עם הלב.
סבא בכה כמו תינוק וירד הביתה אך נפשו נשארה בעלייה .
"בוא סטפאנוב, נאכל ארוחת ערב" אמרה סבתא, עישרה מהירקות והגישה רק סלט. את היונה עם החמאה שלחה לאיוואן. אוהב חלב. הנוכרי.
סבא אכל. בכה ואכל.
יודע שהנרות כבר כבו אך הלב עדיין בוער.
שהחג נגמר אך הדרך רק החלה.
ויודע, שבחנוכה הבא, הוא כבר ידליק את הנרות למטה, יחד עם צנעני וחבריו,
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.

יום ראשון ד'

גברת תמם, מתאמת ההשמה שלי, לא הייתה בלשכה היום.
רבקה כן.
עם הבלונד הבלתי מתפשר שלה היא רמזה שאולי כבר די.
זה אולי הקור, חשבתי לעצמי, אולי הגשם, 
אולי שוב חידדה סכינים עם בעלה או אולי זאת הידיעה שבקרוב נאלץ להיפרד.
כבר לפני שבועיים, כשרמזתי שאולי כבר לא היא היתה מהוססת.
חייכה חיוך של השתתפות אך לא הצליחה להסתיר קורטוב אכזבה.
מהמשרד הפינתי שלה רואים את השלכת שיורדת על מודיעין.
שיורדת עלינו.
עלים של אכזבה שמכסים את שנינו.
לא היה לה מה להציע לי. אולי זה העניין.
גברת תמם הייתה מכבה את מפזר החום וקמה להגיד בהצלחה.
לא הייתי מגיש לה את היד ללחיצה.
היא שומרת נגיעה.
עם בקבוק חם, כובע סגול, חיוך אמת וקדוש ברוך הוא, היא לא שוכחת לרגע את בעלה, חתום בלשכה של היושב במרומים.
לרבקה אין מפזר חום.
היא לא צריכה, משחררת את כל הקור לכיווני.
להתראות אמרתי.
בטח. רבקה ענתה.
להתראות.

תימנים בעליית הגג-פרק ב

סבא אברהם שנא קוזאקים ונחליאלים ימח שמם, שניהם סימנו את בוא הסתיו.
הוא תמיד אמר לסבתא שאם הנחליאלי מסמן את בוא הסתיו שיבוא עם מטריה, או עם גרזן, כמו קוזאק, למה עם סינר?
סבתא אלגה, גם היא עם סינר, הייתה מהנהנת וממשיכה לברור את המוץ מן התבן, עוברת ביודעין על מלאכת בורר.
ישו לא הקפיד עליה. גם אלוהים לא. לא לקח אותה בחשבון.
סבתא, לעומת זאת, לא חסכה מסבא אברהם את שבטה.
היא אהבה אותו אהבת נפש ולכן שנאה אותו בכל ליבה.
סבתא אלגה ידעה, שברומניה של אותם שנים, בעיקר בקורז׳ינה, עיירה מטונפת בבאגאז׳ של הקראפטים, אהבה היא מותרות ובימי אז, עם תוחלת חיים של חשופית במפעלי ים המלח לא כדאי לקשור את חייה להרפתקן כמו סבא אברהם,
כי חראם, באמת חראם, על עגמת הנפש.
אז היא נשארה איתו אך שמרה מרחק.
אהבה אותו, אבל רק בשבתות.

שנים לפני שהפך ל-א', ראש המוסד במדינת היהודים, היה סבא אברהם רק סטפאנוב אחד מיני רבים, היה רוכב על כבשתו בשדות האופיום של קורז׳ינה ולא נותן לשום דבר להפריע לו, גם לו לשכנו הנאצי הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, עד שיום חם אחד, בעודו מכין חמוצים לישו הרגיש דכדוך כבד.
בימים כתיקונם סבא היה מדוכדך עד מדוכדך חלקית ואילו עכשיו ענן דכדוך כבד נחת עליו.

סבא, חשוב לציין, היה קלינאי התקשורת הראשון במחוז ולאדק ובעל הקליניקה "בואו נדסקס" וככזה, כאשר היה לו רע, הוא דיבר על זה והיה אוכל את הראש לרבים מחבריו במחוז, אך באותו יום לא הרגיש שחבריו, או ישו, יספקו לו תשובה ולכן סבא הלך לחדרו כשבדרך הריח ריח שריפה, נעצר והביט למעלה.

צנעני בדיוק סיים לברך כשסבא, מסריח מאופיום וייאוש סיים לטפס אל עליית הגג. החנוכייה דלקה וריצדה בעיניהם המאושרות של תימני עליית הגג של קורז׳ינה וסטפאנוב רצה גם.
סטפאנוב רצה שמחה, אושר ואמונה. סטפאנוב רצה שגם בעיניו ירצדו להבות, שגם בליבו יתחלף הקור בחום מנחם, סטפאנוב, לימים אברהם רצה לפרסם את הנס וצנעני, נראה היה לסבא, היה אחד שיכול לספק לו את זה ובמזומן.
קח, אמר צנעני לסבא ונתן לו כיפה.
שב איתנו.
סבא חבש את הכיפה עם הלוגו של "יוז׳י חזירים-בשר מהגיהינום, הקצב שלך בקורז׳ינה" ומהפחד שישו יתפוס אותו על חם הוא הצטלב.
צנעני הרגיע אותו. אל תדאג סטפאנוב. הוא אמר, ישו לא נמצא כאן. רק אלוהים, קח סופגניה ותירגע.
סבא חיסל ארבע סופגניות עם ריבת חציר ואחת במילוי שוקולד מרור שצנעני קנה מהמאפייה "הבאנו שלום על לחם" וחוץ מהתקף הלב שעתיד סבא לקבל בעוד שבועיים גם הספק ניטע בו באותו לילה גורלי.

כשירד סבא מעליית הגג ספוג אבק וספקות בדבר אמונתו, הוא הצטלב ליד המלפפונים שהכין לישו וחשב לעצמו שאולי אלה החמוצים האחרונים.

זה היה עוד יום שישי, חשב לעצמו ונשם את האוויר,
צנעני וסעדיה שיחקו שוב תופסת,
השולחן לא ערוך ואין תמונות על הקיר,
בעליית הגג הם הרימו בית כנסת.

הוא התרגש אך הוא לא ידע בדיוק ממה. האם מבואה של סבתא מחר או שמא מן העתיד? האם סופגניית ריבת החציר הייתה הסעודה האחרונה בחיקו של ישו או רק טעות גסטרונומית אחת מיני רבות?

סבא לא איתנו כבר שנים ועד היום סבתא נזכרת שבאותה שבת, כשהיא הגיעה, פניו של סבא קרנו באור זוהר ובעיניו ריצדו להבות.
אז, סיפרה סבתא, היא חשבה שאלו להבות התשוקה, היום, היא מבינה שאלו היו נרות החנוכייה של צנעני וחמשת חבריו.
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.

יום ראשון ג'

גם רבקה וגם הגברת תמם היו מתאמות ההשמה בלשכת התעסוקה היום ודווקא היום, מכונת התורים זיהתה את הטביעה שלי.
בימים כתיקונם המכונה מתעלמת מטביעת האצבע שלי, כמו כולם ומבקשת ממני לגשת למתאמת השמה.
כמו הרבה אחרים גם למכונה לא היה מה להציע לי היום.
היא רק ירקה עליי את האישור ואת תאריך ההתייצבות הבא וזהו. מוכנה למספר הבא.
בשביל הגברת תמם אני לא סתם מספר, בשביל הגברת תמם אני "בוקר טוב, מה שלומך?" ובסוף גם "להתראות, ושיהיה לך יום נעים" ולעיתים, לעיתים היא מסיימת ב "ישי".
רבקה תמיד מסיימת ב"בעזרת השם שלא ניפגש בשבוע הבא".
בינתיים אני מאכזב אותה.
אנחנו נפגשים.
נעמדתי מול הכניסה והסתכלתי אל הדלת הפתוחה של גברת תמם.
"אדוני"
רבקה ישבה בחדר אך הדלת הייתה סגורה.
"סליחה, אדוני"
גברת תמם ישבה עם בחור צעיר, אולי חדש, כיסוי הראש שלה, כובע סגול עם בד מלופף שמסתיר גבות אך לא עיניים שוחקות, הוא סימן ההיכר שלה.
גברת תמם היא אלמנה והכובע הוא כדי שלא תשכח.
היא חייכה אליו. אל הבחור החדש.
"אדוני"
אליי היא מחייכת חיוך אחר. חיוך של ממתיקי סוד. חיוך של מבינים.
"אדוני אתה מתכוון להיכנס או לא? אתה מעכב את כל התור!"
זה היה המאבטח.
לא, לא היום, עניתי, היום המכונה עבדה.
הבחור החדש יצא, חיוכה של גברת תמם ליווה אותו אך היא לא קראה בשמו.
הגנבתי אליה מבט אחרון ויצאתי.
מכונה מסריחה.

השגחה

רומניה, חמישי בבוקר, הכל כבר במזוודה חוץ משש עגבניות בשלות ויפות שנשארו על השידה אך במחשבה שניה ורגע לפני שיצאתי מהחדר לתמיד, דחפתי גם אותן פנימה וריצ׳רצ׳תי. שיהיה.
ישראל, שתים עשרה בצהריים, קציצות החריימה טופו כבר בתנור, הגזר, כוסברה, פלפל, שום כבר מטוגנים בשמן, פותח את המקרר, שולף את מגירת העגבניות ובשם כל אלוהי הירקות, המגירה ריקה.
שולח ילד למכולת שיביא עגבניות, חוזר אומר הכל ירוק.
רגע לפני שהרוטב מושלך אל הפח, נזכר. מזוודה, שש עגבניות וחריימה טופו הכי טעים שיצא לי עד עכשיו.
השגחה פרטית מהקראפטים.

רומניה ג'

עוד רגע אני אעזוב את רומניה לאנחות אבל לא לפני יריד כריסמס שזה כמו שוק ארבעת המינים אבל עם מלא מינים. רק מינים.
בובות ישו בכל הגדלים והמינים.
ישו נולד, ישו בצעדים ראשונים,
ישו במעון, ישו בגנון, ישו בגן, ישו מחופש לקאובוי, ישו שוכח את הריטלין.
ישו עולה לתורה ומניח תפילין.
ישו מאכיל אוגרים.
ישו עושה פסיכומטרי.
ישו חותם בלשכה.
ישו מחייך לעבר הגברת תמם, מתאמת ההשמה.
ישו מכוון את שעון הקסיו הראשון לאפס לספירה.
ישו מזניק את מרתון בוקרשט.
ישו שופט במאסטרשף.
ישו רוצה לקנות דירה בכרמי גת.
לא מוכרים לו.
נעלב.
נצרות.

(בתמונה, עץ)

תימנים בעליית הגג-פרק א

סבא אברהם שנא נאצים ותוכים ימח שמם ורק על הרכבת מבוקרשט לבראשוב, קרון 23 מושב 81, אני נזכר בסיפור שסיפר לנו בליל הסדר לפני 22-25 שנה.

שם, סבא מספר, בקורז׳ינה, קצת לפני מלחמת העולם השנייה וטיפה אחרי קורצ׳יקה, עיירה שכוחת אלים, כשהאוכל דחק והמים לחץ ואין מזור לפצעי הייאוש ובכל זאת ולמרות שהוא שנא חריף, הוא הסתיר בעליית הגג שישה תימנים.

הוא לא היה אז יהודי סבא אברהם, אבל הוא נשבע שהוא יעשה הכל כדי להציל אותם, 
בשם האב, בשם הבן ובשל ההפסד המטופש שלו בפוקר לשכן הג׳ינג׳י הנאצי שלו, איוואן הכתום.
העונש למפסיד היה להחביא לחודש ימים שישה יהודים שלא רלוונטיים למקום, לסיפור ולתקופה.

השחף הגדול, סימן ההיכר של פולין לא ריחף לו מעל הצריף הרעוע שבו הם גרו ברומניה,
סבתא כבר חזרה מהמרפאה האלטרנטיבית הראשונה שהיא הקימה בקורז׳ינה "לעולם לא יוד"
וסבא? סבא חרש את שדה האופיום במחרשה הישנה שלו מסוג דאצ׳ה, מודל 31, אפס כוחות סוס, חצי כח כבשה עד שלפתע הוא נעצר והביט לצדדים.
אלגה, סבתי שתחייה, זכרונה לברכה, מיד ירקה עליו את מילותיה "מה קרה סטפנוב? גם היום הקלפים לא לטובתך?"
הכל בסדר, הוא ענה לה, פשוט חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר.
הוא המשיך לחרוש ושוב נעצר.
זה הדבר הוא חשב לעצמו. זה הדבר.
הוא החנה את הכבשה ברוורס, לבש את אפודת הכיסים שלו, חבש כובע כלב, השאיל מגרפה מאיוואן הכתום וצעד לעבר הקרפטים.
"לאן סטפנוב, לאן?" נבחה לעברו סבתא, השם יקום דמה שתהיה בריאה.
לעיר הגדולה, הוא ענה לה, אל הרב הגדול המקורי מספר אחת "רוכב הערבות", להיות יהודי אני רוצה.
"אבל סטפנוב" המשיכה סבתא "יודע אתה שהקהילה היהודית עתידה להיהרס בעוד כך וכך שנים, חוץ מזה ששבת היום! ואיך תחזור ואין עירוב? מה מאיפה אני יודעת? מסכת שבת, דף צ"ו, עמוד ב'. תשאל את צנעני"
צנעני איש חכם, חשב לעצמו סבא וגם תופס הכי פחות מקום בעלייה, אם כך, אמר סבא, תוך כדי שהוא משליך את המגרפה על השלג, אלך ביום ראשון ובשבוע הבא תדאגי לעירוב תקין.
בעזרת השם, היא אמרה, בוא. נאכל חמין.

ואכן, ביום ראשון, המשיך סבא וסיפר, רכוב על הכבשה הכי חזקה שלו, הוא הגיע העירה אך הרב הגדול המקורי מספר אחת "רוכב הערבות" לא היה בבית וסבא נאלץ לכתת רגליו למתחרה העיקרי שלו, הרב הכמעט הכי גדול המקורי מספר אחת "דובר צדקות".

סבא התגייר, מל את עצמו פעמיים ליתר ביטחון, רק כדי להוכיח שמילה שלו זאת מילה, הלך לכנסייה לעשות טופס טיולים, אמר לישו "זה לא אתה, זה אני", הצטלב פעם אחרונה וביקש שישארו ידידים.
ישו לא ענה.
סבא שינה את השם לאברהם,
איוואן הכתום המשיך לקרוא לו סטפנוב וצנעני וחמשת חבריו ירדו מעליית הגג ועזרו במשק הבית ובחינוך הילדים.

כעבור מספר שנים ישו חזר לביקור והקהילה היהודית הושמדה כמעט כולה.
אברהם, גיטל, ילדיהם וששת התימנים הצליחו לברוח לארץ רגע לפני שישו סוגר את החשבון גם עם סבא, והקימו את קיבוץ "אֶשְקֶלוֹנֵי הבשן" ליד חדרה.

ואני? עוד רגע אני בבראשוב, מסביבי גויים רבים, נוף מדהים והמון געגוע לסבא וסבתא מומצאים שלא פחדו להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו "אצלנו, כפרה, נשמה של ברבור, מזרחים לא רק בעליית הגג".

(מוקדש לארנסטו גרוסמן ז"ל, רכז הגד"ש המיתולוגי מקיבוץ "אֶשְקֶלוֹנֵי הבשן" שמעולם לא עשה רישיון על טרקטור, מתוך עיקרון ובעיות קואורדינציה קשות ונפטר מצחוק בדיוק ביום השנה למותו)

רומניה

אז יצאתי לתור את בוקרשט ברגל והנה מספר ממצאים.
יש כאן מלא. אבל מלא. ובכן, רומנים.
העיר יפה מאוד.
רומנים מתים על כיסים. ככל שאתה יותר מבוגר יש לך יותר כיסים. השאיפה הכמוסה של זקני בוקרשט היא להיקבר עם וסט צלמים ומכנסי טיפוס הרים.
סליזי. יש טינוף סליזי באוויר.
קר.
האנשים מבואסים תחת. או שזה רק אלה שאין להם מספיק כיסים.
מחר היום הלאומי של רומניה. אני הולך לראות מצעד צבאי.
שלכת. מלא שלכת כאן.
טוב, זהו, הפעמונים של הכנסיה מזכירים לי שזה זמן מצויין למנחה.

יום ראשון ב'

לא תמיד הגברת תמם מקבלת אותי בלשכה.
לפעמים זאת רבקה. 
גם היא מתאמת השמה.
אני מכיר את רבקה עוד מספטמבר, כשהיא לא רצתה לקבל אותי ללשכה במודיעין.
פניתי ללב הגדול שלה והיא הסכימה ומאז, רבקה ואני כבר חברים. 
מתכונים. נכדים, מזג אויר ותלונות על השנ"צ של שבת.
שנינו לא נרדמנו במוצ"ש.
גברת תמם נרדמה טוב. אני בטוח. עם חיוך פרמננט היא לא נותנת לשום דבר להפריע לה. היא אלמנה, גברת תמם, אבל יש לה בקבוק חם שזה כמו בעל רק פחות מגרד.
רבקה לא לוקחת בקבוק חם למיטה, רואים עליה, היא מעדיפה את בעלה, בטמפרטורת החדר.
מספרת שלפעמים הם רבים חבל על הזמן.
ככה זה, אני חושב לעצמי, שנ"צ כפיות ובערב קרב סכינים.
חיים סכו"ם יש לרבקה.
לכולנו.
היא משהו.
תורי.

שיער אפל

זה קטע שדווקא בשבוע שבו ניתק הקשר עם הלווין עמוס חמש, מדענים הכריזו על הגילוי המרעיש החדש בדמות העובדה שלחלל יש שיער. שיער אפל.
ככזה שחולק את הנדל"ן שלו עם עוד ארבע נקבות (סליחה מחברותיי הפמיניסטיות)
וכאחד שהמיקרוגל שלו בבית חימם יותר שעווה מאשר ארוחות צהריים (סליחה מחברותיי הפמיניסטיות)
ובעל גאה לאחת מבנותיה של אחת מבכירות העדה הפרסית של שכונת רמות בירושלים (סליחה שושנה)
לא הייתי צריך לחכות למדען ממושקף עם ארבע שערות חזה ופלומת שפם בר מצווה שיגיד לי ששיער הוא אפל.
ולא רק בחלל. בכל מקום.
כי ת'כלס, אם הוא לא היה אפל לא הייתה קיימת הדביקות הזאת. הדביקות שבהסרה. ההשקעה הבלתי נגמרת בחיסול שיער גוף סורר. העניין שהוא מייצר. הרעש. ההמולה סביבו. הפטפוט האינסופי תוך כדי גבות.
אם רק היו מגלים שם בנאס"א כמה חשמל אפשר לייצר ממשפחה פרסית ממוצעת על ידי שימוש באנרגיה שמושקעת בהסרת שיער מיותר הם היו פותחים אתמול מרכז פיתוח ענק באיראן, מאויש באלפי נשים מצויידות בחוט, פינצטה וגבות. גבות מלאכותיות עצומות עם שיער שגדל מיד ברגע שמסירים אותו.
אם רק היו עולים על זה בזמן, איראן הייתה זונחת את הטרור, לא היה צורך בנפט ובבית השחי הגדול הזה של הגלקסיה שנקרא "ארץ" היה שוכן שלום.
אבל נאס"א כמו נאס"א, לקחו ת'זמן, עסוקים בשטויות, מים על מאדים, כוכבים חדשים או איזה גשושית מצ'וקמקת לכוכב שקר כלשהוא בעוד התשובה האמיתית נמצאת כאן, על "ארץ" בואכה טהרן.
אבל בכל זאת, יפה מצידה של נאס"א שהיא נכנסת עכשיו לתחום למרות שזה רק בגלל שגילו שיער ל"חלל" ולא בגלל דאגה ממשית לשעירות ארצנו, אבל אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ועכשיו יחסכו לנו שנים מיותרות נוספות של הקזת שיער בפינצטה ומריטת גבות בחוט על ידי המצאות מטורפות כמו פינצטות אולטראגלקטיות עצומות, רצועות להסרת שיער בגודל של קליפורניה והסרת שיער במהירות האור.
ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני נולדתי סארנגה, גם אני שעיר, זה לא ניכר עליי אבל כן, באופן מפתיע, שיער הגוף שלי קיבל את תוכנית החלוקה והוא מרוכז במספר גושי התיישבות.
השבוע אפילו הציעו לגברת לשתול פסיפלורה אז היא ענתה שלא תודה, יש לה כבר צמח מטפס בבית.
אז בתור שעיר, בעל ואב גאה אני מבין את העניין ועם כל מה שהלך פה בשבוע האחרון אפשר גם להבין שכמו בכל מקום עם שיער, גם לחלל יש מושבת כינים וגם היא, כמו כל מושבת כינים צריכה טיפול
ואם נאס"א כבר גילו את השיער האפל הזה, אני בטוח שהם יכולים לטוס רגע למרזב הגדול של החלל, לאן שכל הג'יפה צריכה להתנקז, להזיז את עמוס חמש, שחוסם את הזרם ולשטוף הכל.
כי כמו שזה נראה עכשיו,
יוסטון, וי האב א פרובלם.

מגל

רציתי לכתוב כמה דברים על מגל אבל ערימת הכלים שבכיור חשבה אחרת.
עזבתי הכל ומילאתי מדיח. 
תכף הילדים באים.
הפעלתי תוכנית קצרה וחזרתי למחשב, לא כל כך מלוכלך אצלנו.
היה דחוף לי לספר מה אני חושב ואת דעתי על אורן חזן ואז נזכרתי בערימת הכביסה.
וכשמיינתי ורק צבעוני מצא את דרכו לפה הענק של המכונה הבנתי שסתם חבל לבזבז זמן.
לא על מגל ולא על חזן, לא על זנדברג ולא על זועבי, לא על גב האומה ולא על חדשות 2, כל אלה, כל הזמן מטרידים אותנו. בלי סוף.
שמו אותנו על תוכנית ארוכה, על הרתחה עם סחיטה אין סופית. והלכו.
ולנו אסור להיכנס למכונה שלהם.
אסור לנו להתלכלך בזוהמה שלהם.
והרעש הקטן של הטבליה נופלת במדיח.
והצליל שמכונת הכביסה עשתה כשהיא סיימה.
והכלים שכבר על השולחן
והכביסה שעכשיו על החבל.
ניקיון הוא דבר חשוב.
צריך לשמור עליו.
תכף הילדים באים.

יום ראשון

לא עם כולם אני חולק את סודות הבישול שלי
אבל עם גברת תמם, מתאמת ההשמה החדשה שלי בלשכת התעסוקה, חלקתי.
סיפרתי לה על החריימה המצויין שהכנתי לשבת. גיליתי לה הכל.
היא שמחה לראות שאני מסתדר ומצליח בכוחות עצמי ואז היא חייכה אליי. גם אני חייכתי אליה.
כשיצאתי מהלשכה הרגשתי שהיא עדיין מחייכת לעבר הגב המתרחק שלי, חיוך ושמץ דאגה, היא מאמינה בי, חשבתי לעצמי ואסור לי לאכזב אותה, לא את הגברת תמם.
השמש חיממה אותי בתחנה יחד עם 3 חיילים, 3 סטודנטיות, צעיר עם תסמונת דאון שעליו תיק טיולים גדול ואיש זקן מאוד שהתקשר לאמא שלו להודיע לה שהכל בסדר.
האוטובוס הגיע בזמן וכולנו קמנו לקראתו.
שלפתי את ה - 10.3 הקבוע שלי לבית חורון והנהג התעקש על 8.6.
הנחתי לו לטעות. זה עשה לו טוב.
כשיצאנו ממודיעין האוטובוס כבר היה מלא,
הרבה צרפתים היו באוטובוס. וצרפתיות.
אין דבר יותר נעים מצרפתית בבוקר.
גם הגברת תמם תסכים איתי. אני בטוח.
אני אוהב את השבוע החדש הזה.

דר'דון (Dredon)

כאן, בהרי ירושלים, במקום שבו כבר בתקופת בית שני, בלילות הקיץ, טענו אנשים שמזג האוויר היה קריר ולכן עוד מאז, כתבו הזוגות הצעירים העתידים להתחתן על הזמנות החרס שנשלחו לאורחים המאושרים בערך כך:

"בשבח והודיה ליושב במרומים
 (מטעמי גניזה אני לא כותב את הטקסט המקורי)
הנכם מוזמנים לחתונתם של
פקחיהו בן רמליהו עב"ל אבישג לבית אביה ולבית אימאמשלה,
החופה תתקיים, אם ירצה אותו יושב,
מחוץ למערה של משפחת צורישדי,
ממש ליד מערות הקבורה של משפחת הקהתי,
בדיוק בזמן~(סימן קריאה של פעם)
שעה לפני שקיעה.
מומלץ להביא משהו חם.”

אז הם הביאו כבשה.

ממש כאן, על 443, בואכה ירושלים, במקום שבו יורד שלג כשמזג האוויר מאפשר זאת והמשטרה מודיעה לא להגיע ולפיכך המוני בית ישראל שמים פעמיהם אל אותו כביש ובין רגע איש נתקע בטמבון רעהו, מכוניות מחליקות מעדנות על הכביש ופח איכותי מתעקם על גדר ההפרדה והופך את הכל לתאונת דרכים אחת גדולה ממודיעין ועד לירושלים.

כאן, בין עננים שהחליטו שהם לא ממשיכים הלאה כי זה מספיק גבוה להם ומשום כך מכוניות נוסעות להן לאט כלא ממהרות ואדם לא רואה את שכנו ושכנו לא רואה את האדם שמולו ונתקעים הם קלות אחד בשני ואומרים "הוי סליחה שכני החביב. עננים, אתה יודע.”

כן, כאן, בדיוק כאן, גם נמצא האדם שהחליט שבחורף הזה הוא זה שיקבע אם קר לו או לא.

אותו אדם החליט שטמפרטורה היא סך הכל מספר ותחושות הן בסופו של דבר סך כל מה שגדלנו עליו והושפענו ממנו תרבותית וחברתית ולכן, לא צלזיוס ולא פרנהייט יקבעו לו, שרירותית, האם קר לו או חם לו.

כאן, אולי טיפה ימינה, נמצא האדם שהחליט לקחת את הקור לידיים ולא לתת לאותם אלה הנקראים חזאים להנמיך את רוחו, כי אולי מבינים הם ברוחות שמיים אך שוכחים שרוח האדם חזקה מהן, מדקלמים הם מן המסך את מהירות הרוח, 20 קשר או אולי 30, אך אינם מבינים שאין קשר בין מהירות הרוח לבין חוזקה. ממאנים להפנים שבלי קשר למים יורדים או ממטרים פזורים האדם הוא זה שיחליט אם בא לו חולצה קצרה או ארוכה.
אכן, רוח אותו אדם חזקה מהכל.

אותו אדם שמדובר בו לא יגרר לתכתיבי אופנה שנובעים מחום או חוסר חום.
פיזיקה לא תשחק תפקיד במלתחה שלו בחורף הזה.

האדם הזה הכריז על ניסוי בבן אדם, בו עצמו, והוכחת הטיעון שהכל בראש.
במקרה הגרוע ביותר, כך חושב אותו אדם, הוא יחטוף נזלת וישחרר אותה מיד לאחר מכן ללא תנאים.

והכל, כן הכל עם חולצה קצרה ותו לא. בדיוק כך יסתובב לו אדם זה בתקופה הזאת, שיש טוענים שהיא קרה.
במקרים קיצוניים ילבש אדם זה חולצה ארוכה.
בלילה הוא יתכסה בשמיכה דקה ובמקרה קיצון, שמיכה קצת יותר עבה הנקראת במחוזותינו "דר'דון" (Dredon).

כשמסביבו יגידו "אוי כמה קר לי, אני חייבת ללבוש משהו חם מאוד מאוד" הוא יהנהן בנימוס.
כשמסביבו יתלבשו שכבות על שכבות, משל היו אנשי קרמשניט, הוא ירגיש בנח.
כשבמכולת יגידו "היי, אתה, אדם מסויים שכמותך, לא קר לך עם חולצה קצרה?" הוא יענה "אולי".
כשבעבודה יגבירו את הקור למינוס 500, הוא לא יפצה את פיו.
כשבחדשות יחלו בגל שידורים על הסופה הקרבה/בעיצומה/נזקיה סתם יחייך לעצמו אותו אדם לא בלתי נאה זה.
אדם זה קורא תיגר על החורף.
מעכשיו חם לו ושום דבר לא ישנה זאת.

וכשבלילה תמלמל במתיקות אשה מסויימת, אולי מתוך שינה, "גרביים. אני רוצה גרביים, בבקשה, בבקשה" הוא ילך יחף אל חדר הארונות ויביא לה גרביים, כנראה שחורות עם מעויינים ורודים ואותו אחד שמעכשיו רק חם לו, יגרוב לה אותן בעדינות, יטיב את שמיכת פוך הגיהינום שלה, ילטף לה את הלחי, אולי יעביר קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן, יחייך לעצמו ויעבור אל הצד שלו. הצד של הדר'דון.
"תודה" היא תגיד מתוך שינה אבל כנראה שהוא לא ישמע אותה, הוא בטח כבר נרדם, כשחם לו והוא יחף.
ובבוקר, כשהיא תתעורר עם גרב שחורה עם מעויינים ורודים וגרב ירוקה ללא דוגמא, היא תבין, אך לא תעיר אותו. גם היום הוא לא ממהר לשום מקום. היא רק תיטיב את הדר'דון שלו ותחייך לעצמה.
"הגרביים שלך לא תואמות" תגיד לה חברה בעבודה. נכון. היא תענה ושוב תחייך. לא תואמות.
ואבא שלי תמיד אומר, שבשלב מסויים כבר לא עוזר כל החימום הזה, כי אלוהים, מה לעשות, נותן שמיכות לפי הקור.

מבול באשקלון

כולם מדברים על כמות הגשם העצומה שירדה באשקלון, על הנזקים שנגרמו ועל ההיערכות שהייתה או לא, רק דבר אחד שוכחים לשאול חבריי האשקלונים. למה זה קרה? סתם ככה? כח עליון? עוד פעם הטבע יצא מניאק?
אשקלונים. פשפשו במעשיכם.
סתם הקדוש ברוך הוא מוריד עליכם 100 מ"ל בשעה? לא יכל לפצל? בטח יכל לפצל ולמה לא פיצל?
אולי בגלל שצבעתם את המדרכות מתחת לבית של ההורים שלי בכחול לבן ועכשיו אני צריך לשלם חניה כשאני מגיע לבקר? אה? אולי בגלל זה? אולי בגלל שסגרתם את כל התימנים בגבעת ציון ותחמתם אותם עם ברושים? אה? אולי בגלל שכל הגרוזינים החזירו לי עודף בבזוקות במקום בכסף וכשניסיתי למחות הם אמרו לי "לך בבית שלך, ילד קטן קטן, אין עודף, שנדידה שן מוטחלולו" ? אולי בגלל זה? ומי עכשיו משלם על רופא שיניים? שנדידה שן שבצי, מי?
אשקלונים, הטבע לא מתמנייק סתם ככה. לפעמים הוא מגיש את הנקמה שלו רטובה.

ריאיון עבודה

(מראיינים, תקראו ותפנימו)
**ריאיון עבודה**
עשר דקות לפני הזמן הודעתי למזכירה שהגעתי. שלום שלום ואחרי עשר דקות קיבלתי שאלון.
בנוסף לשאלות הרגילות, ביקשו גם את שם האב, את המשכורות שהשתכרתי בכל העבודות האחרונות שלי, תחביבים ותוכניות לעתיד.
זמן הריאיון הגיע ואף אחד לא ניגש אליי. עשרים דקות חולפות להן ולא זיהיתי כל תזוזה לכיווני.
ניגשתי למזכירה ושאלתי אותה למה אף אחד לא מגיע ומפנה את תשומת ליבה שאנחנו באיחור גדול.
היא ממלמלת משהו ואומרת לי להמתין ותיכף יפנו אליי.
חזרתי לחדר והמתנתי, כעבור חמש דקות הגיע המראיין ושאל את שאלותיו.
"יופי" הוא אומר, "אשמח אם תתראיין אצל עוד מישהו".
עוברות עוד חמש דקות וזומנתי לחדר אחר.
מראיין נחמד נוסף שאל שאלות כלליות על עיסוקיי בעבר, שאיפותיי לעתיד, מבקש שלושה ממליצים(!) משלושה מקומות עבודה שונים(!) ואחרי כל המשחק המקדים הזה הוא אומר לי כבדרך אגב "השאלון שלך כמעט ריק ובטח כבר אמרו לך פעם שיש לך התנהגות חצופה, נכון?"
חצופה? אני שואל. כן, הוא עונה, המזכירה אמרה לי שהיפנת את תשומת ליבה לכך שאנחנו מאחרים.
אה, החוצפה הזאת, עניתי, הבנתי.
אז תקשיב, המשכתי, באמת שאני לא רוצה להיות חצוף אבל נראה לי שמזמן לא עשית ריאיון עבודה, אז רק כדי להזכיר לך, לא מדובר בעניין מלבב.
הבן אדם קם בבוקר, הרבה לפני הזמן, כדי שלא יאחר חלילה.
מתקלח, מתלבש יפה, אולי חולצה מכופתרת, מזליף קצת בושם, יוצא מהבית, הרבה לפני הזמן, כדי שלא יאחר חלילה ושם פעמיו אל מקום הריאיון לפי מסלול שבדק כבר ערב קודם, כדי שלא יאחר חלילה.
הוא מגיע, אותו משאב חדש, הרבה לפני הזמן וכשהוא קצת נבוך הוא עולה במעלית של המגדל המפואר שלכם.
מתוח ונרגש הוא מגיע אל המזכירות ומודיע שהגיע.
לאחר שמתיישב בחדר ההמתנה הוא מקבל שאלון שרוב השאלות שבו לא רלוונטיות לא לעבודה העתידית ולא לאישיותו של האדם ואז ממתין המשאב העתידי חצי שעה כדי שמישהו יתייחס אליו והוא כבר יודע, שלריאיון שהוא קבע להמשך היום הוא יאחר.
אחרי שהוא מתראיין, שולחים אותו לחדר אחר שבו מבקשים ממנו שלושה ממליצים משלושה מקומות שונים, שלוש דורות אחורה בולשים אחריו וכל זה בשביל להתקבל לעבודה שאתם מציעים.
אז תראה, אני אמנם מחפש עבודה אבל אם נצמד רגע לשאלון אז לא תקבל ממני מה היו המשכורות שלי בכל אחד מהמקומות האחרונים בהם עבדתי, כי זה לא עניינך, ראיונות עבודה הם לא אחד מהתחביבים שלי ובתוכניות לעתיד אני לא רואה את החברה שלכם.
למה? כי אם שאלה תמימה למזכירה שלכם היא בבחינת התנהגות חצופה אז מה נגיד על ההתנהגות שלכם?
אם לעובד שלא כפוף אליכם בשום צורה אתם מתנהגים בזלזול כזה מה אתם עושים לכפופים לכם?
חוץ מזה, אם אבא שלי היה שומע שבאתי לעבוד בחברה כזאת זה לא היה נגמר טוב.
ואגב, קוראים לו מרדכי.
לא התקבלתי.

מודה אני

אני מודה. לפעמים, כשאני קם בבוקר, ממלמל ברכות השחר ומתחיל בהנחת תפילין אני שואל את עצמי בשביל מה? מה הסיפור הזה? מה הרצועות האלה עושות עליי? הוא קיים בכלל? מי זה הוא? מה זה הוא? אולי אין כלום? ואז, אחרי התפילה, בפייסבוק, בחדשות, בחנין זועבי, בערבים שבדרך כלל מתים כשהם מנסים להרוג אותנו, באויבינו, באויבים מתוכנו, ברפיסות מנהיגינו, במהפיכות שסביבנו, בערבים שנלחמים את מלחמתנו, בשחיתות עסקנינו ובטובה שבידידותינו, אז ברור לי. הקיום שלנו כאן הוא מעבר לכל הגיון. העובדה שלא חדלנו היא נס גלוי, השגחה פרטית, סייעתא דשמיא.
לא מאוחר לתקן ולעשות את המקום הזה טוב יותר אבל בינתיים, עם תפילין ובלעדיהם, אפשר להודות. מודה אני.

יהודים להתעורר

והיום! פוסט נטול ראיונות, חתולים, טבעונות, חברת חשמל, רבין או מצב מדיני. 

בירידה מבן שמן לכיוון תל אביב בדיוק כש 443 הופך לכביש מספר 1, מצד ימין, על ברושים נמוכים בקצה שדה חרוש, תלוי, בצורה די עקומה שלט לבן שעליו, בספריי שחור על ספריי ירוק, כתוב "יהודים להתעורר".

הכותב לא טרח לציין מי הוא אך מפאת תמימות השלט ניתן להסיק שקרוב לוודאי שמו של הכותב הוא ברוך או נחום. ההשקעה הרבה בשלט וזיכרון ילדות מוציאים את נחום מנקודת ההנחה ומשאירים אותי עם ברוך. למה? כי רק ברוך, אחד משחקני המשנה הבולטים של ילדותי, יכול היה לכתוב שלט כזה.

רוב מי שגר באשקלון בשנות השמונים, על התפר בין שכונת אפרידר לעתיקות, הכיר את ברוך, גדול ממני בשלוש או ארבע שנים אבל תמים ותינוקי כמו שרק מישהו שנפשו לא כנפשנו יכול להיות. 

ברוך תמיד היה ליד וכמו כל חבורת נערים ממוצעת, ואנחנו היינו ממוצעים להחריד, נהגנו לשעשע את עצמנו על חשבון ברוך, לא בהגזמה, לא משהו יוצא דופן, סיבוב קטן על התמימות שלו, שאכטה קטנה של רוע לב נערי אבל בלי לקחת לריאות, 

ברוך ידידנו, אל תדאגו, לא ייחס חשיבות גדולה מדי לעניין, אני בספק אם הוא הרגיש בזה בכלל, היה ממשיך בשלו, מחייך וצוחק איתנו.

אחר צהריים אחד, על חומת האבן מתחת לבית של אוהד ואליה כשאנחנו מסריחים את עצמנו לדעת אחרי עוד משחק כדורגל עקוב מדם, הגיע ברוך, עם הדובון הצבאי שלו והמכנסיים שתמיד מורמות מדי ושתמיד היו מוחזקות עם חגורה חומה שאף פעם לא זכתה לעבור דרך כל השלבים, הוריד את התיק הגדול מהגב ושאל במבטא הכי טבעי שלו "מישהו רוצה לקנות ריבועים של קרטונים?" בטח. ענינו. מי לא ירצה לקנות קרטונים? וברוך, בחור תמים שציניות וסרקסם אף פעם לא הצליחו לחדור את שיריון הדובון הצבאי שלו, פתח את התיק והוציא ריבועי קרטון חומים בכל הגדלים ובמחיר שווה לכל נפש. כמובן שאנחנו הסתלבטנו עליו, לא הייתה לנו ברירה, כי מה לעזאזל אנחנו או מישהו יעשה עם ריבועי קרטון במגוון גדלים? אבל ברוך הגיב בחיוך. היה נראה שהוא נעול על המיזם העסקי והדובון הצבאי לא נתן, שוב, לציניות לעבור. 

למחרת פגשתי את ברוך אחר הצהריים ליד המכולת של פרדי ואחרי שקניתי לעצמי מלפפון בחומץ במשקל שתמיד זייף למעלה, הרבה למעלה, קניתי מברוך 20 ריבועי קרטון חומים בגודל של 5 סמ"ר. 

אחר כך, על חומת האבן, אחרי עוד משחק כדורגל, הבנתי שעוד כמה קנו ממנו, כמובן שאף אחד לא השתמש בריבועי הקרטון האלה אבל ברוך היה כל כך החלטי ונחוש שזה הדביק. הרגשנו שאנחנו ממש צריכים ריבועי קרטון. 

תקופה ארוכה ברוך המשיך עם המיזם שלו ולא נתן לשום דבר להפריע לו, גם לא לבקשות החוזרות והנשנות שלנו לקנות קרטונים בצורות אחרות "מה יש לך ברוך? תביא קצת משולשים, מחומשים, נמאס כבר מהריבועים" והוא היה עונה, מחר, מחר יהיו משולשים. גם כשאיימנו שלא נקנה יותר מרובעים הוא לא וויתר. אמר מחר אבל חזר רק עם ריבועים. בכל הגדלים. ואנחנו קנינו. הסתלבטנו וקנינו.

כן, אין לי שום ספק שברוך אחראי לשלט על כביש 1. בוער לו ה "יהודים להתעורר" הזה והוא הולך עם העניין הזה עד הסוף. שחור על ירוק והכל ביחד על לבן. בלי למה. בלי מה הלאה. פשוט להתעורר. 

אני מדמיין אותו מגיע לחנות חומרי בניין של הרצל ומתחיל את המשפט שלו כמו תמיד עם "אה" .

"אה הרצל, מה קורה? אה, אני רוצה ספריי כזה, ירוק!" 

ברוך קונה צבע ירוק ואחרי שהוא מבין שזה לא מספיק בולט הוא קונה גם צבע שחור והכל בטח מהכסף של הקרטונים או של איזה מיזם אחר שהוא הריץ בינתיים. הוא קונה גם בד לבן וצובע בדביקות של אדם שכבר התעורר ורוצה שגם אחרים יחוו זאת.

ואחרי שהשלט מוכן הוא קונה חוטים ומחפש מקום לתלות ורואה את קבוצת הברושים הקטנה שמתאימה לו בול לשלט והוא צועד לו בלילה, בשדה החרוש הזה, מול החיבור של 443 עם 1 ותולה את השלט שלו, לא לפני שהוא נופל פעמיים מהעץ והחבלים לא מספיק ארוכים אז הוא חוזר הביתה ומביא חבלים ארוכים יותר וחוזר לשדה וכל הזמן הוא מושך את המכנסיים למעלה, מטפס על הברוש, תולה, מתקן, מושך את המכנסיים, הולך אחורה, מוודא שהכל טוב. מחייך לעצמו חיוך קטן, סוגר את הדובון וחוזר בחושך, הביתה, לאן שהוא, למישהו, אולי לכלום.

קצת אחרי המיזם של הקרטונים, ברוך נעלם לנו מהנוף ורק מדי פעם צץ כשהוא חמוש בכיפה שחורה, דובון צבאי וציציות שבורחות מהמכנסיים המורמות מדי. 

אנחנו גדלנו וברוך נשאר ילד. אנחנו התגייסנו וברוך לא. 

השתחררנו וברוך, עם אותו דובון ואותו חיוך, היה חופשי מזמן. 

כל כך תמים ותינוקי, לא כבול לכלום. היה מחליט ואז עושה. תמיד. בלי למה ובלי כמה, רק "אה" וזהו. 

נכון, זה תמים מדי. זה אולי נראה טפשי אבל אין מישהו שלא נוסע על 443 שמתחבר ל-1 ולא שואל את עצמו, להתעורר? למה? ממה? ומה הלאה? אני ישן בכלל? אולי אני ער? ברוך צועק בדממה מתוך השלט ואנחנו שואלים את עצמנו, מהרהרים, אולי מתעוררים. 

ברוך קשקש משהו על בד לבן ואנחנו מסכימים גם אם לא יודעים על מה. 

פעם צחקנו עליו, על ברוך, אבל קנינו ריבועי קרטון. פעם חשבנו שהוא המשוגע אבל היום? אולי אנחנו הלא שפויים. כל כך מסובכים. כל כך רציניים. הכל כל כך חשוב. תכלס, אולי כדאי שנהיה כמו ברוך קצת. בלי כל הזמן למה, כמה, מתי ואיפה. בלי לסבך, בלי להתחכם, בלי לחשב מה יצא לי מזה וכמה יצא לי מזה. להתעורר למשהו. 

רק ריבועים. כמו ברוך. פשוט.

טרנספר חתולים

טוב, אז ככה, אומנם אני לא מת על כלבים ולך תסמוך על חתולים אבל תכלס, שורה תחתונה, מדובר בחילול השם אחד גדול. כן, נכון, אני יודע, יש מלא בעיות במדינה וטרור ודעא"ש ואללה יוסטור ולמי יש כח לשמאלנים הסהרוריים האלה עכשיו עם הטבעונות שלהם אבל נראה לכם סביר שההלכה היהודית מאפשרת למנוע צער בעלי חיים על ידי צער בעלי חיים גדול עשרות מונים?

העברה של עשרות אלפי חתולים וכלבים למדינה אחרת כי ההלכה לא מתירה עיקור?

לא מדובר בטבעונות או לא, מדובר על חמלה בסיסית וחייבים לעצור את העסק הזה כבר עכשיו כי הרי פעם, לפני שנים רבות למישהו היה הרבה אפרוחים ספייר והוא לא ידע מה לעשות איתם אז הוא זרק אותם לפח או לשקית גדולה וחנק אותם. אף אחד לא אמר כלום עד שבשלב מסויים אל תוך הואקום הזה נכנסה הרגולציה שהסדירה את פרקטיקת המוות של האפרוחים בחוק. כי מדובר בכסף. הרבה כסף ובגלל שאף אחד לא צעק אז "לא" היום גורסים 30 אלף אפרוחים בתעשיית ביצים/עוף.

ובגלל אותו "לא" שלא שוחרר לאוויר העולם בימי פעם מאפשרים את הפרקטיקה הזוועתית שנוצרה במיוחד לטובת סטייק העגל. היום, הנורמה היא לקיחת העגל מאימו מיד בלידתו(עבירה דאורייתא) והכנסה שלו לכלוב בגודל מידותיו כדי שלא יוכל לזוז במשך חצי שנה והבשר שלו יהיה רך וטעים.

ואם, אם רק היה נצעק ה"לא" לפני כך וכך שנים לא היו מאפשרים חישמול של לולים שלמים רק בגלל שתפוקת הביצים שלהם ירדה וגריסה של אותם לולים למזון עופות.

כמה סבל ועבירות דאורייתא היו נחסכים אם רק היו צועקים "לא" בזמן?

שר יקר, כנסת נכבדה. אל תצדיקו מעשי זוועה בשם ההלכה. בשם אלוהים שבראתם בצלם של איזה לוביסט שחשוב למעסיק שלו לעשות עוד כסף.
הרי אם נאפשר את זה אז בעצם יצרנו חקלאות סבל חדשה. כלובי ענק. הסעות. ספקים וקבלנים שאוספים כלבים ומרוויחים לפי ראש ומן הסתם, גם את החתולים והכלבים הרשומים יקחו.
ובשלב מסויים, יזמים צעירים ומסובסדים יצליחו לאשר בכנסת שכלבים וחתולים שישארו כעודף יגורשו לקוריאה או סין ושם הם יסיימו בתור סטייק או שאותם יזמים צעירים יקנו את מלאי הכלבים העודף ויכינו כאן את הסטייקים במחיר שווה לכל נפש סינית. כי הרבה יותר נח לייצא את הכלבים בואקום. בפרוסות.

נראה לכם סביר שההלכה היהודית מאפשרת למנוע צער בעלי חיים על ידי צער בעלי חיים גדול עשרות מונים? הגעתם לכנסת ושכחתם את הלימוד הבסיסי מהישיבה? איפה הקל וחומר? איפה הגזירה השווה? איפה החמלה הבסיסית? חילול השם אחד גדול.

בת שלוש

ילדה בת שלוש שוכבת עכשיו בבית חולים, שרופה.
לידה נמצאים ההורים שלה. מבוהלים. מפוחדים. מתפללים. מאמינים. דואגים. עיניים אדומות מבכי ומחוסר שינה. החדר מלא באוכל וממתקים שקיבלו מחברים, מהמשפחה ומהמון אנשים שאפילו לא מכירים אותם.
מחוץ לדלת, עם ספרי תהילים, נמצאים משפחה וחברים. לרגע הם לא לבד.
ילדה בת שלוש. שרופה.
בתוך הסטריליות של הדיווח החדשותי העלוב תדמיינו לכם ילדה בת שלוש שמפוצצת עכשיו במשככי כאבים כי אחרת אי אפשר ושהגוף הקטן שלה תופס בקושי חמישית מהמיטה הענקית בבית החולים.
היא כנראה מחוברת לכל מיני צינורות.
ההורים שלה לא בוכים לידה, אולי כשהיא ישנה או כשהם בחוץ.
ולפעמים, אני יודע את זה, כואב לה גם  עם משככי כאבים וההורים שלה, שאולי אסור להם להרים אותה בגלל הכוויות מלטפים לה את המצח ושרים לה "מצווה גדולה להיות בשמחה, להיות בשמחה תמיד" במשך שעות הם שרים את זה, גם אני שרתי את זה כשהסתובבתי בבית חולים ימים עם ילדה שלא מפסיקה לבכות על הידיים, זה לפחות הרגיע קצת אותי.
סתם ידיעה זניחה בסוף מהדורה וזה לא מעניין אף אחד בתקשורת. אולי בצדק. אף אדם לא נשך פה כלב. זה הכלב שנשך שוב. לא חדשות. עולם כמנהגו נוהג.
ילדה בת שלוש נשרפה וראש הממשלה מתעסק בכן מצלמות בהר הבית או לא מצלמות בהר הבית.
ילדה בת שלוש נשרפה וכבוד נשיאנו הצנוע מפלרטט עם נוסעים במחלקת תיירים לאנשהוא.
כולם סביבנו מאיימים לחסל אותנו. מייצרים. מפתחים. מצהירים. מודיעים לנו ואנחנו מתעסקים במצלמות אבטחה.
ילדה בת שלוש שרופה וראש הממשלה מתעסק במגהפיקסלים.
ילדה בת שלוש שרופה ובבתי המשפט שלנו עוסקים בסוגיה מהי התגובה הראויה והמידתית לאירוע.
ילדה בת שלוש נשרפה והם, אלו עם החליפות, ממלמלים שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ועדיין לא הבינו שהם לא רואים בכלל. ממטר. עיוורים. חרשים.
בתי משפט סטרילים שהקשר ביניהם לבין האשכרה שקורה בחוץ רחוקים כמו בית אל מתל אביב. יושבים באולמות הלבנים בירושלים ודנים האם זה מידתי ולא "סתם" נקמה כי הרי מה פתאום נקמה אנחנו יהודים. זה לא המוסר שלנו. נהיה כמותם? ברור שאנחנו לא כמותם אבל החור שממנו יצא השטן הקטן ששרף את הילדה המתוקה הזאת צריך להישרף. בית משפט ראוי ומנהיגות אמיצה וצודקת הייתה שולחת עכשיו את מיטב מטרקטורי ארצנו אל המקום שממנו השטן הקטן הזה יצא ומיישרת את הכל. הכל. בצורה מידתית.
דרך אחרת תוביל לעוד ילדים יהודים שרופים.
מקווה בשבילכם שלא הייתם בבית חולים עם ילדים קטנים שלא מפסיקים לבכות. תאמינו לי, ילדה בת שלוש שנשרפה ראויה לנקמה לא מידתית.
תקשורת שמגוייסת למען האוייב.
הלקאה עצמית אינסופית.
חברי כנסת יהודים וערבים שתומכים באוייב שלנו. ברברת על הנרטיב של האוייב ומחשבות על המניעים שלו.
נשיא צנוע וראש ממשלה שנגרר כדי לרצות את כולם ונלחם את כל המלחמות הלא נכונות.
וילדה בת שלוש. שנשרפה.  

אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.

נוסטלגיה

נוסטלגיה היא לא מישהי שכדאי לסמוך עליה, אריק איינשטיין הקליט את האלבום התשיעי שלו "ארץ ישראל הישנה והטובה" כבר בשנת 1970, האלבום יצא לאור ב 1973.
כבר אז התגעגעו אליה, אל הארץ הישנה והטובה. בקושי קמה מהאפר הארץ הזאת וכבר התגעגעו.
למה התגעגעו? למי התגעגעו? אלוהים יודע, אבל זה לא באמת חשוב, אנחנו עם שמתלונן.
אנחנו מאמינים, באמונה שלמה שפעם היה יותר טוב. מתי זה פעם? פעם, אז, נו, כשהקמנו, כשנלחמנו, כשהורשנו, לפני 20 שנה, חמישים, עשר, שבועיים, אתמול. פעם, כשהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר.

כי הרי בימי פעם אף אחד לא התלונן על הנוער ובימי פעם אף אחד לא מת, לא נרצח, לא היו מחלות, לא היו מלחמות, לא היו מבצעים, לא היה צבא, לא הייתה אבטלה, לא הייתה גזענות, לא הייתה אפליה, לכולם היה מלא כסף, היו מפוצצים בכסף, כולם שמעו פינק פלויד, רוגר ווטרס היה ציוני נלהב, בברזים היה קולה והיונים חירבנו פסטו.

והיה כבוד ודרך ארץ וכולם תרמו והמורשת ההיא והמורשת הזאת ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא וכזה וכאילו וכולי.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי אבל לא, אל תאמינו לנוסטלגיה, לכו תשאלו את ההורים שלכם שעלו ממרוקו, טוניס, פולין, רומניה, אם אין לכם הורים (פעם לכולם היו הורים!) תשאלו את ההורים שלי, יבדל"א.

עם כל התלונות והפייסבוק והידיים הקלות על המקלדת אנחנו שוכחים שאשכרה, עם כל הצרות והמחדלים והעצב והשכול והי"ד של כל ההרוגים שלנו והאללה יוסטור, ושאין הנהגה או שיש הנהגה וביבי ושרה, טוב כאן, נכון, יש עוד הרבה עבודה והיא כנראה לא תגמר לעולם, כי מה נעשה? כנראה שככה זה מדינה, עבודה קשה. הרבה רבותה.
נוסטלגיה היא כלבה. שלא תנשך אתכם.

גמלאים

בימים נעימים אלו, כשאני בין עבודות, אני חווה בטלה קסומה שאמנם מצד אחד אני נהנה ממנה אך מצד שני, אני מאוד נהנה ממנה.

יש לי סיפורים רבים על סגנונות בטלה שונים אך מכיוון שגברת גמליאל רודה בי ומקצה לי עמוד אחד בלבד ובצדק, אני רק אציין את העובדה שאם כבר להתבטל בתקופה הזאת של השנה. אז תעשו את זה באילת.

ולמה חשובה התקופה? זה פשוט. כי בקיץ אלו הצעירים שממלאים אותה והופכים הכל לגוועלד ובחנוכה אלו הדתיים שהופכים כל תחנת אוטובוס לשטיבל ועכשיו, בעיצומו של אוקטובר כשחשון כבר כאן והגשמים שרק לפני רגע ביקשנו מציפים את הרחובות, אלו גמלאי ישראל ששוטפים את אילת ברבבותיהם והופכים אותה לשטעטל הגדול ביקום.

שורות שורות, גמלאים גמלאים. צועדים להם קשישי ארצנו ממקום למקום, נהר אדיר של זקנה משובחת שזורם לו מהקניון אל המלונות והמלונות אל החוף ומן החוף אל התור במזנון המהיר כשאני מאחורי קשישה מפוארת ובעלה הקט שאוחז בידה, מפחד ללכת לאיבוד.

"ז׳ניה, בבקשה עזוב לי יד, רוצה לשלם אדון" היא אוהבת אותו, את הז׳ניה שלה, אני רואה את זה אבל עכשיו היא צריכה משלמת וברשרוש רב משמעות היא נוברת בשקית הסופרפארם הגדולה שלה ומוציאה תיק, פותחת אותו וממנו מוציאה ארנק, פותחת את הארנק ומתוכו מוציאה ארנק נוסף, קטן יותר, פורמת את הרוכסן ומוציאה ארנק קטן פיצפון שכנראה בו נמצא הכסף הקטן, אך לא, בתוכו ארנק נוסף, ללא רוכסן, כמו של פעם, כמו של סבתא אסתר אללה ירחמה.

דודל'ה, מה יש לך שם?” המזנונאי שואל אותה "בבושקה של ארנקים?"

לא בבושקה, היא צוחקת, מטריושקה.

"בבושקה מטרושקה, את מתכננת לשלם בארנקים או שיש לך כסף?"

רגע אחד אדון צעיר, היא עונה, מה אתה ממהר? אני היחידה שצריכה למהר כאן.

והיא פותחת את הארנק שבדיעבד היה האחרון ומוציאה ממנו שטר של עשרים מגולגל לכדי קיסם.

ומשם, בהמוניהם, שוטפים גמלאי ארצנו את הטיילת הארוכה, דיבור ארוך ובלתי פוסק על הא ועל דא, צוחקים מלוא הפה ולפעמים ללא הפה, חולקים מרשמים. משווים צוואות ועומדים להם בתור לגלידריה, גם הגברת מהמזנון.

"אולי נקנה גלידה ז'ניה?” היא שואלת, “אל תדאג לסוכר, הוא לא יצנח, זה לא המיתלה פה, רק קצת" מלאה בשמחת חיים מבקשת גלידה מהגלידאי "אבל אם אפשר משהו בלי סוכר"

זאת גלידה כפרה. יש סוכר בפנים, הוא יגיד לה.

"אז אולי משהו בלי חלב, זה לא טוב לי לעור הפנים"

גברת, בלי חלב? הוא יעיר, השתגעת. יברח לך הסידן.

"מצחיק שכמוך" היא תענה לו "לאן יברח בחום הזה? למצרים? לירדן? הסידן שלי לא טיפש ושיהיה בלי שומן, הכולסטרול אתה יודע, גבוה מאוד, כמה גבוה? מטר, מטר וחצי" והגלדיאי הקשוח יחייך ובסוף היא תקנה גלידה לה ולז'ניה השדוף שלה. בטח שהיא תקנה לו, היא אוהבת אותו.

ומהטיילת, בהתרגשות ילדותית מדבקת, בהמוניהם, אל החוף, גם הנשים, שחלקן לבושות באופנה האחרונה של וילונות ארצנו ואחרות עוטות על עצמן מפות שולחן יוקרתיות מאוד וגם הגברים שכמו כדי להוכיח שהם לא רק מחזיקי המפתחות של הנשים המפוארות שלהם עוטים על עצמם את הספידו האחרון מסיביר ואחרים, ברמודה משוכה, מסתירה טבור.

גמלאי וגמלאית נמרצים אוספים צדפים וחלקי אלמוגים, אחרים צועדים ברצינות תהומית בגו מורם וידיים שנעות לצידי הגוף בצורה נמרצת וממש לידי, על החוף, גמלאית נהדרת, עם כובע שמשיה שעושה צל לחצי חוף מורחת את האיש הלבן שלה בכמויות עצומות של קרם הגנה וגורמת בלי משים לליקוי חמה, חבריה הגמלאים כבר במים, חלקם עם הנכדים ההמומים מהעובדה שהצליחו לעקור את סבתא מהספה וחלקם בקבוצות קטנות, צוחקים וצוחקות, בליל שפות וריגושים, בטח מדברים על אתמול, חולקים חוויות מההופעה המשובחת של דודו פישר וצמד רעים באודיטוריום של מלון לגונה, גם האשה המפוארת מהמזנון המהיר כאן, מקלפת תפוח לז׳ניה ופורסת אותו לפלחים, היא אוהבת אותו, את הז׳ניה המבוהל שלה, אני רואה את זה.

"בחור צעיר, בוא, כנס קצת למים, כל היום פלאפון פלאפון"

אח, נפלאים הם גמלאי ארצנו.

נחילים

שלשום, כשטיילתי בנחל ערוגות עם הבן שלי, ראיתי לאורך כל המסלול נחילי נמלים שחוצים את השביל מצד לצד ולא נותנים את דעתם למטיילים שצעדו באותה שעה על אותו שביל, כאילו אומרים לעצמם אנחנו צריכים להגיע לצד השני ומן הסתם לא ידרכו עלינו, יעברו מעלינו.
ובאמת ראיתי, שכל מי שהבחין בנחיל אכן דילג מעליו, כך גם הבן שלי, מדלג ומזהיר אותי, "אבא, אל תדרוך, נמלים".

המחזה היה יפה ואני בטוח שהיה מעלה חיוך בכל אחד שהיה רואה אותו, כי ת'כלס מה היה שם? כולה נמלים, סך הכל נמלים שרוצות להגיע לצד השני של השביל ובכל זאת מדלגים מעליהן, סך הכל נמלים שבטח, כמו כולנו, חושבות לעצמן שבצד השני ורק שם נמצאות קליפות הגרעינים הכי טובות ובטח שם ורק שם יש אינספור עוגות ולחמים שמחכים רק להן, נמלים שחורות וחרוצות, שיבואו ויאספו אותם אל הקן ובטח, הן מדמיינות לעצמן, בארץ המובטחת שמעבר לשביל אין עכבישים ובטח לא דב ותגור שם נמלה עם ארס וחיפושית עם זבוב תצעד,

ואז תוך כדי מחשבות מטופשות שתוקפות אותי לעיתים די קרובות, השחור של נחיל הנמלים התחלף לי לצהוב.
נחיל צהוב וגדול של אפרוחים.
הוא קיים אבל לא רואים אותו.
הוא ישנו אבל רק נודניקים כמוני מדברים עליו.
נחיל ארוך וצהוב של אפרוחים על מסוע, מכאן לשם. כמו הנמלים בנחל ערוגות. מהביצה אל המגרסה. שלושים אלף ביום ומעטים המדלגים.
חמש עשרה אלף אפרוחים שנגרסים בשביל חביתה או כדי שהעוגה תידבק והקציצות לא יתפרקו וחמש עשרה אלף אפרוחים נוספים שנגרסים כי הם קטנים מדי או פצועים מדי בכדי להיות שניצל.
ולא רק אפרוחים, נחיל ארוך של בעלי חיים שנגרסים, נחנקים ונמעכים בשביל כסף של אנשים שלא יודעים על מה הם משלמים.
נחיל ארוך של כבשים שיוצא מלוע של אונייה לאחר שלושה שבועות של סבל, ללא אוכל, בתוך החרא של עצמם כדי להיכנס לפיתה של מישהו להנאה של חמש דקות.
נחיל ארוך של תרנגולות בנות שנתיים שתפוקת הביצים שלהן ירדה, מחושמלות ונטחנות.
וזה אשכרה קורה, כל מה שכתבתי, במציאות ואפילו יותר, אני לא ממציא כלום, הכל מתועד, מצולם, מתוייק, מתוחקר, ( חפשו אנונימוס או קירות שקופים )  לא המצאתי כלום ועדיין, מעטים המדלגים מעל אותם נחילים ארוכים של בעלי החיים שעוברים מצד אחד לצד שני.
מחיים למוות תוך כדי ייסורים עצומים.
נחילים ארוכים של צביעות ושקר של תעשיות המזון ומכשירי הטריפות.
נחילים ארוכים של עגלים שעוברים מהרחם של אימם אל כלוב בגודל מידותיהם כדי שהבשר יהיה רך וטעים.
והמדלגים, אמנם מתרבים אבל עדיין מעטים.
וכל הסיפור הזה הופך לעצוב יותר כאשר מבינים שהאלטרנטיבה כל כך פשוטה. רק צעד אחד מעל הנחיל שעל השביל ואנחנו לא חלק מהקטסטרופה הזאת.
רק צעד אחד מעל הנחיל ואנחנו לא חלק מהסיפור העגום הזה ולא רק בשביל בעלי החיים, בעיקר בשבילנו, בשביל החברה שאנו חיים בה.
והיא כל כך פשוטה האלטרנטיבה וכל כך זמינה שכולנו חייבים להכיר בה.
ומהי אותה החלופה? כל שאר השביל.

עד לפני שלוש שנים אכלתי הכל, כל מה שכשר, לא העליתי על דעתי שאפסיק עם מוצרים מן החי, זה היה לי טעים וביקשתי שיצאו לי מהצלחת עד שבמקרה נפלה בידי הזכות להיווכח בתהליכים המטורפים שקיימים היום בתעשיות האלה ומאז, שלוש שנים שאני לא צורך מוצרים מתעשיות הסבל והכל בסדר איתי, יש הכל תודה לאל.
ירקות, פירות, גאנק פוד מכל הסוגים, קציצות שלא מתפרקות, עוגות דבוקות כמו שצריך ואף שקל לתעשיות הסבל שמרמות אותנו ומשתמשות בכסף שלנו כדי לפתח פרקטיקות שהשטן בכבודו ובעצמו ברא.
זה כל כך פשוט היום לא לתמוך בתעשיות האלה שמרמות אותנו ומנצלת את העובדה שגדלנו על כל אותם מוצרים שלהם והם חלק בלתי נפרד מהנוף שלנו.

שלוש שנים שאני כבר לא שם ואני בטוח שגם אתם, אלה שעדיין קוראים את הפוסט הזה מבינים שצריך לעשות שינוי אך מפחדים. מהתגובות, מהבריאות, מזה שלא יהיה להם טעים יותר.
אז חשוב שתדעו שבדיקות הדם שלי מעולות.
חשוב שתדעו שבתקופה הזאת רצתי שלושה מרתונים.
חשוב שתדעו שיש אוכל מעולה ובריא ומשפחות יכולות להיות טבעוניות בלי שום בעיה.
חשוב שתדעו שיש אנשים שיכולים ללוות תהליכים כאלה.
חשוב שתדעו שלהיות טבעוני זה זול בסדרי גודל מכל שאר סוגי התזונה.
חשוב שתדעו שגם הילדות שלי, אחת צמחונית ואחת טבעונית מרגישות מצויין, אין להם בעיה לא בגדילה ולא בבטחון העצמי.
חשוב שתדעו שאנחנו מארחים כמעט בכל שבת ואף אחד לא יצא רעב.
חשוב שתדעו שיש מסעדות טבעוניות מעולות וכל מסעדה/בית קפה שמכבד את עצמו מתהדר בתפריט טבעוני.
חשוב שתדעו שיש ג'אנק טבעוני ולא רק, לא עלינו, אוכל בריא.

נכון, יש המון בעיות בעולם והמון ילדים סיניים שעובדים בתנאי עבדות וכן, יש רעב באפריקה, שאמנם היה כנראה נפתר אם את רוב גידולי הדגנים לא היו מעבירים למאכל בקר אלא אשכרה לאנשים, אבל כן, זאת בעיה קשה.
אבל הבחירה בטבעונות היא מיידית, פשוטה ומוציאה את התמיכה והמימון שלנו מתעשיות הסבל.
ולחבריי הדתיים אני תמיד מסביר שיש הרבה רבנים ומקורות בהלכה שהם בעד טבעונות ונגד צער בעלי החיים העצום הזה. (צפו בהרצאה של אסא קיסר, לינק בתגובות )
שחשוב להבין שניתן להתווכח על העניין ש״לנו הם נועדו״ אבל אי אפשר להבין את ההתעלמות מהתהליך עצמו והדרך שאותו בעל חיים שאולי נועד לנו ואולי לא עושה עד לצלחת שלנו.
שחשוב שתדעו שיש עבירות חמורות מדאורייתא בכל התהליך והשרץ בכל זאת מוכשר.
חשוב שתזכרו כשאתם בדרך לקופה בסופר, כשהעגלה שלכם מלאה עד להתפקע במוצרי חלב, שקרה משהו עד שזה הפך למעדן, שאפשר בתור התחלה לוותר על חלק, שירקב להם במדפים ולא בבטן של הילדים שלכם. לצמצם צריכה.
יש כל כך הרבה אפשרויות בימינו. התקופה שלנו היא גן עדן לנמנעים ממזון שמגיע מתעשיות הסבל. בימינו, לא לצרוך מזון מן החי זה כל כך פשוט, רק צריך להתרגל ולתרגל.
נכון, יש המון דעות קדומות על הנמנעים מאכילת מזון מן החי, חושבים שהם פריקים, אנרכיסטים, שמאלנים "עוכרי ישראל", אשכנזים וחילונים רחמנא לצלן, אז זהו, שלא. יש מכל המינים והסוגים.
כחובב דת ומסורת שברוב מערכות הבחירות האחרונות הצביע ימין והוריו עלו מצפון אפריקה ובנוסף לכל גם מתנחל לא עלינו, אני דוגמא לאלה שלא נכללים במגזר הדעות הקדומות ואני מכיר עוד רבים מאותו איזור חיוג שלי שגם הם כבר לא צורכים מוצרי סבל.
רציתי גם להגיד שאני פריק שחי על הקצה אבל אז נזכרתי בעובדה שאני עובד בהנדסת תוכנה והקצה הכי חד שהייתי בו לאחרונה היה שפיתחתי תפריט קופץ לאתר של חברת תקשורת.

להפסיק לצרוך מוצרים מן החי זה פשוט וזה בשבילנו, בעיקר בשבילנו, אמנם בעלי החיים הן הקורבנות הישירים של הזוועות האלה אבל אם לרגע נעזוב אותם בצד נבין שזה בעיקר בשבילנו, בשביל כל אחד מאיתנו, בשביל הילדים שלנו, בשביל החברה שבה אנו חיים, בשביל העולם הזה שאנחנו משתדלים להרוס.

השביל הוא ארוך ויש מקום לשים את הרגל במקום אחר.
אז בואו נעשה טובה לעצמנו ולחברה שבה אנו חיים וננקה את השביל הזה, זה כל כך פשוט, כל כך בידיים שלנו וכל כך בשבילנו שזה מתבקש.
רק צעד אחד ועברנו אותו. רק צעד אחד.
דלגו מעל הנחיל, אל תתנו לתעשיות המזון לעבוד עליכם.

מחבלים וחזיר

מצחיק לחשוב שיש אנשים שאשכרה מאמינים שאם ממשלת ישראל תעשה את המהלך הקיצוני והבלתי מתפשר שלא משתמע לשתי פנים ותודיע מעל כל במה אפשרית שמעתה ואילך, כל מחבל שימצא את מותו בפיגוע יאסף מהזירה וגופתו תעטף באופן מיידי בבשר חזיר, יפסקו הפיגועים.

כן, יש מאמינים אדוקים בעניין הזה ואותם אלה, חובבי ההוקוס פוקוס שעושים צחוק מהיהדות ומשתפים פעולה עם כל טמטום שנקרה בדרכם, פתאום מאמינים בכוחותיו של החזיר ומגייסים אותו לשורותיהם,

כי הרי ברור הדבר שבמידה ויכנס הנוהל הזה לתורת הלחימה של זק"א ועל כל קטנוע זקא"י יהיה מקרר קטן שיכיל לצד מנות דם, כפפות וספר תהילים גם חזיר מת פרוס ל 613 חלקים, מנין תרי"ג,
או אז יקום אחמד בבוקרו של אותו יום, שלפי היומן באייפון שלו אמור להיות יומו האחרון עלי אדמות, ילבש את ג׳ינס ה"לי גובר" שלו ואת חולצת ה"אדיבס" שקיבל מאבא מהדיוטי פרי במכה, ישייף את סכינו, יחפש את הארנק, יוודא שהרב קו נמצא עליו, לא ימצא את הרב-קו, ילך לחדר של אחותו, ישאל אותה

"כפרה, עיניים של ברבור, אוזניים של דוכיפת, אשחברק? פיינטינק? פיל רב-קו אצלך?"
והיא? עיניים של ברבור, אוזניה של הדוכיפת, תרגיש שלא יום מיומיים ותשאל אותו י'אחמד, מה קרה? הכל בסדר אבאל'ה? אתה לא נראה טוב. קצת חיוור.

והוא יענה הכל בסדר, סוסה אצילה שלי, את יודעת, יום עסל יום בסל, קמתי היום פיל רגל שמאל, אבל אל תדאגי מפיש דאגה מליבך, קפה שחור קטן ואני כמו חדש, בנתר.

והיא, אחותו האצילית, גאוות העם הפלסטיני עוד מתקופת בית שני, תצא מהחדר גאה, תלך אל המטבח ותכין לו קפה שחור חזק, רק כדי שהכל יהיה בסדר, לא משנה מה כולם מדברים בסתר, יאללה שיתן בראש, בעזרת השם בלי נדר. אהההההה אה אה אה.

"אבל רגע" אחמד יעיר אותה ממחשבות היוטיוב שלה
"רגע, מרפקים צדפות, עיניים של צופית דבש, רגליים של ג'ירף, הרב-קו? פיל ווין? אצלך?"

לא, י'אחמד, לא, איזה רב-קו בראש שלך? כל כבודה של בת מלך פנימה, אבאל'ה, שנים שלא יצאתי מהבית, תנסה, הוסיפה פרח השכונות, תנסה להיזכר איפה שמת אותו בפעם האחרונה.

"טייב, טייב" יגיד אחמד וינסה להיזכר איפה הניח את הרב-קו בפעם האחרונה. איפה שמתי אותו יחשוב לעצמו אחמד ואז יזכר שהוא בתוך המגן של האייפון ובאותו רגע שאחמד יגש אל האייפון לוודא את הימצאותו של הרב-קו הוא
יגלה שקיבל הודעת פוש באפליקציית הטרור החברתית "איסלאמ-אבוק".

אחמד, השהאיד העתידי, יחוש בהתרגשות קלה, ילחץ בחשש קל על "הודעות" כי זיכרון הסיפור המצמרר על "ההנדסאי", מחבל העל שמת בהתנקשות של המוסד אחרי שקיבל הודעת פוש ממולכדת, עדיין טרי במוחו, אצבע רועדת תיגע במסך.

והנה זה הגיע, ריפרוש, הודעה חדשה, התרגשות, זיעה, עיגולים קטנים בבית השחי, דופק גבוה, מחשבות על אמא ואבא, מחשבות על סבתא וסבא, מחשבות על סבתא רבא וסבא רבא, מחשבות על סבתא רבא רבא וסבא רבא רבא, מחשבות על העובדה שאם הוא היה רוסי היה כבר מזמן קורא את ההודעה, מחשבות על רב-קו, מחשבות על מכבי חיפה-הפועל ת"א, מחשבות על התוכנית החדשה של אודטה, על תוכנית הבוקר הנהדרת של אורלי וגיא, על הימים שבהם היה שותה מים מהברז ולא מהתמי ארבע, מחשבות על הימים שהיה מסתובב עם טוקמן, מחשבות על ווקמן, מחשבות על נרטיב, מחשבות על העובדה ששכח כבר מה רצה לעשות, מחשבות על העובדה ששכח שוב לקחת ריטלין הבוקר, מחשבות בדבר העניין שהיה בדרך לעשות משהו, אבל מה זה היה? ישאל את עצמו אחמד, מה זה היה? מה נהייה איתי? נהייתי סנילי? אולי אני צריך לקחת ויטמינים? אולי חסר לי ברזל? אולי בי 12? אמא הזהירה אותי לא להיות טבעוני, אבל אני לא טבעוני בכלל, מה יש לי? חוץ מזה שזאת סתם דעה קדומה, אה, הודעה חדשה ב"איסלאמ-אבוק", הנה היא, וואו, מה זה?
וההודעה, שחור על גבי מסך הודעות הפוש של אפליקציית הטרור החברתי "איסלאמ-אבוק" לא השתמעה לשתי פנים:

"בעקבות המדיניות החדשה שעליה הכריז ראש ממשלת הישות הציונית הכופרת והאוייבת לגמרי ממש לגמרי, בדבר העובדה שמעתה והילך כל דוקר שמוצא את מותו באירוע דקירה סלאש פיגוע, גופתו תעטף במעטה עבה של חזיר ורוד או חזיר בר, תלוי בנסיבות,כל הדקירות סלאש פיגועים שתוכננו לימים הבאים מבוטלים! אני חוזר. מ ב ו ט ל י ם! וכל זאת עד אשר יעשה בירור עם מועצת החכמים, זכותם תגן עלינו שהרי הם נצר לדורות של חכמים ועוד חכמים שאין חכמים מהם והם הכי חכמים שיש היום בשוק החכמים, ובעזרת אללה הוא אכבר ואין כמוהו מרומם ימצא פתרון לנבזותו של ראש ממשלת הישות הציונית טפי עליו"

ואחמד שלנו, השאהיד העתידי, יעמוד מבולבל במרכז הבית. הוא לא יבכה ולא יצרח, לא ישמח ולא יצהל, הוא יקבל את זה ברגשות מעורבים או איך שהוא קורא לזה, בצורה אמביוולנטית, ילך למטבח, יקח את הריטלין וישתה קפה שחור חזק.
"אחמד, אתה נראה ממש טוב" אחותו תגיד לו.
בטח, ידיים של פלמינגו, אמרתי לך, קפה אחד ואני כמו חדש.

סוכות

ואחרי שפירקנו את הסוכה והעמסנו אותה אל עליית הגג רציתי לחלוק איתכם את העובדה שלעיתים, בחגי ישראל, אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי ״ישי, תכתוב משהו מצחיק על סוכות, באמאש׳ך, כמה מילים, לא חייבים אלף, שש מאות גם סבבה.״

ומה זה לא בא לי. יסלח לי היושב במרומים אבל סוכות תמיד ביאס אותי. תמיד. רק בשנים האחרונות התחלתי להשלים איתו.

כילד, הוא לא בא לי טוב, כל ה״לצאת החוצה״ הזה היה יותר מדי בשבילי כי אצלנו במשפחה, המצומצמת והמורחבת אין אלוהים, זאת אומרת יש, אבל מבחינתם הוא כנראה חירש וכשיושבים בסוכה, הבית הארעי החדש שלנו, הכל יורד איתנו מהקומה הראשונה. הקידוש, הלחם, המרמומה, הטירשי, החצילים, הדציבלים, המריבות, הצפיפות והפאדיחות.

בתור ילד בלאי לא הבנתי בשביל מה כל הבלאגן הזה. סבבה. בני ישראל ישבו בסוכה ארבעים שנה פלוס מינוס, ענני כבוד וכל השאר אבל עכשיו יש לנו באשקלון את סולל בונה, שיכונים יפים, את רסקו, את שכונת עתיקות ד' ואפילו את אחותה המכוערת, עתיקות ג', אז בשביל מה סוכה עכשיו? בשביל זה רצינו לצאת מהמעברה? בשביל הקשקוש הארעי הזה? יאללה יאלללה, חשבתי לעצמי בתור ילד, עוד פעם גלות? לא הספיק לנו במרוקו וטוניס אז עכשיו עם החתולות? בואו שימו עליי דידיטי בכניסה לסוכה, נשיר ביחד ״לשנה הבאה בירושלים" ויאללה כפיים.

בכל אופן, שמתם לב, לא אהבתי את הרעיון אבל ניסיתי לזרום, ניסיתי למצוא את הטוב, גם כשסחבתי את העצים לסוכה, יחד עם יהונתן, אחי הקטן, מהמחסן המסריח של הבניין והייתי צריך להוציא את המסמרים של שנה שעברה כדי שלא יתפסו בהם הבדים והאורחים כי מי בכלל חשב על סוכה בהרכבה? זה לא כמו היום שאתה קונה משהו סיני שמרכיב את עצמו.
אז, בימי פעם, זה עלה תועפות וחצי ועד שאחי הגדול, רון, זכותו תגן עליי, פרחים ושושנים באמתחתו אמן, רק אחרי שאח זה התקבל לטכניון, סיים הנדסת מכונות, הוכיח את עצמו בשוק האזרחי, רק אז, כשהרגיש שהגיע הרגע המתאים ונכון הוא לאתגר וכנראה שרק הוא, רון בן מרדכי, בוגר הטכניון המהולל שעוד בילדותו קרא בשירותים את המדען הצעיר וכל זאת כנראה, צחוק הגורל, רק כדי להגיע לרגע המכונן הזה שבו הוא יגאל אותנו מסוכת העץ הנצחית ויתכנן, יהגה, ימציא ויקים לנו את סוכת דוד הנופלת בדמות ברזלים במספר מידות, שבאורח פלא הפכו את העניין לנסבל.
ואכן כן, בזכותו, סיימנו עם העצים אבל אז, במקום את העצים התחלתי לסחוב את הברזלים שמאז ומעולם לא הצלחתי להבין איך הם מתחברים אחד לשני.

וניסיתי למצוא את הטוב גם כשהבאנו את הסכך, אבל סכך רסמי, עם קוצים קוצים לא הסכך האשכנזי של היום, קוצים אחושילינג, סכך מס הכנסה כזה שדוקר אותך לכל אורך מעגל החיים של הסוכה, בגיזום, בסחיבה, בסיכוך ובפירוק, עם קוצים שלא מתייבשים לעולם, גם לא אחרי שבוע על סוכת העץ שלנו, שעשויה מהעצים שקנינו מדוד משה אללה ירחמו, שהיה המנהל של המחסן עצים ב"לבידים", מפעל העץ שהיה גאוות העיר אשקלון והסביבה.

וניסיתי למצוא אותו, את הטוב, בכל הוואג'רס הזה והוא? משחק אותה מבוקש, בא בקטנות והתחיל להתגלות רק רגע אחרי שאבא הקים את הסוכה בשתי ידיו ועם שני עוזריו ואחרי שצילתה הייתה מרובה מחמתה ופצעינו מרובים מזיעתנו והיו לפחות שתי דפנות וקצת, וטפחות מספיק, כדת וכדין, ואמות לכל דיכפין ולקינוח, כשעטף אבא את הסוכה מבחוץ עם הסכך שנשאר וכפות התמרים עמדו זקופים כמו חיילים בכניסה לסוכה, רק אז הטוב התחיל לעשות רושם שהוא מתכנן להגיע, רק אז התחיל להרים את הראש ולהציץ לכיוונינו אבל לא לפני שהבדים נתלו והקישוטים, ברוך השם שיש לי אחיות גם כן, נדקרו אליהם בששון ובשמחה, ולמרות שניסה להסתתר שוב כל הטוב הזה, הרגשתי בו, הרגשתי בהם, ברגעי הנחת שביצבצו בינות לסכך ואז גם אבא התחיל להרגיש אותן ופסע צעדים אחורה, כי רק מרחוק אפשר להעריך את היצירה, כמו משה רבינו על הר נבו וספק שאל ספק קבע "יצא טוב אה?" וכמו כדי להוריד את סימן השאלה מהמשפט ניגש אל העצים והמסגרת וניער קצת, לבדוק אם באמת יצא טוב. וכשסימן השאלה התפוגג באוויר ערב החג היה עולה הביתה ומוריד איתו כסא קטן, טלית ומחזור לסוכות וכל זה בשביל אליהו הנביא שלשיטתם של טוניסאיי העולם היה גמד קטן שהולך לשבת איתנו בסוכה, ממש מעלינו. בפינה.

ובסוף, רק בסוף, כשהכל מוכן, מקושט, ממוסמר וכסאו של אליהו קשור ומוכן לקלוט אליו את הנביא הקפדן, רגע לפני שהחג נכנס ואנחנו, על טפינו, סלטינו, וצעקותינו יוצאים, רק אז לקח אבא כוס מלופפת בחוט ברזל, מזג לתוכה מים וטיפטף מעליהם שמן, לקח פתיליה קטנה והניח אותה במרכז הכוס וקשר את ה"קנדיל", ככה הוא קורא לזה, אל האמצע שלה, של הסוכה, בול באמצע, כמו אמר לסוכה "עד עכשיו היית סתם, חומר, עץ זול ממפעל לבידים של משה אללה ירחמו וסכך מהגינה שתיבדל, ועכשיו יש לך גם לב, תנשמי, תנשמו"
הדליק הפתיליה והתרווחה הסוכה, כאילו לקחה נשימה ואנחנו, על גרעינינו השחורים וחולצותינו הלבנות נשמנו נשימה עמוקה, הרחנו את סוכות והלכנו אל בית הכנסת.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הזאת ותוך כדי כתיבה מתוך הסוכה של הילד בן הארבעים נחת עליי הספק ואולי בעצם אהבתי את החג הזה? אולי בעצם ככה זה סוכות? משפחה, קוצים, זיעה וניצוצות של טוב?

אולי. לא יודע, יכול להיות שאהבתי את סוכות ויכול להיות שאני סתם מתגעגע לילד הזה שבנה סוכה עם אבא שלו אבל דבר אחד בטוח, יש זכרונות שמתייבשים ויש זיכרונות שדוקרים ויש כאלו, שהם כמו הסכך של היום, נשארים לנצח.

לא מזדעזע

אני לא אחד שמזדעזע.
לא שאני מתגאה בזה אבל כזה אני, הפסיכולוגית התעסוקתית האחרונה שראיינה אותי טענה שיש לי מבנה נפשי קצת מורכב, אני, לעומת זאת, טענתי שהאלמנטים שהיא לקחה בחשבון באבחנה הזאת לא רלוונטיים למשרה שאותה היא מחפשת לאייש. גם הוכחתי לה את זה.
בכל אופן, אני לא נח להזדעזעות, אני משתומם, נבוך, נותר ללא מענה, אבל לא מזדעזע.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני כל היום יושב מול סרטונים של דאע״ש ובודק את סף הזעזוע שלי, לא, ממש לא, אני בהחלט נמנע מלצפות ברוע, אך במידה ויצא לי במקרה לשזוף את עיניי בראש ערוף ותועה שנדחף לי לפיד, אני לא מזדעזע. מדפדף, מבנה נפשי מורכב כזה.
אגב, לא התקבלתי לעבודה הזאת בסוף, הפסיכולוגית טענה שיש לי בעיה עם סמכות. אני מצידי טענתי שזה לא נכון ושתפסיק להגיד לי מה לעשות.

בקיצור, אני לא מזדעזע, גם לא כשאני רואה סרטון של אפרוחים נגרסים, לא שאני נשאר אדיש אבל אני יותר המום מהקטע הזה שרגע אחד היופי הזה מצייץ ורגע אחרי הוא בשר טחון שנזרק לפח או הופך לאוכל לתרנגולים, אבל לא מזדעזע.
37 שנים אכלתי בשר.
37 שנים שאחת מההנאות הגדולות שלי הייתה חביתה משתי ביצים, בצל ופטריות.
37 שנים שבהן הייתי מתפנק על פיתה עם ערימות של מיונז, גבנ״צ וחציל ובואנה, זה היה טעים.
וזהו, מאז, שלוש שנים שאני לא צורך מוצרים מתעשיות הסבל ועדיין לא מזעזע אותי לראות אנשים אוכלים בשר, לפעמים אני קצת נגעל, אבל זהו.
אני לא מזדעזע מגבינות וביצים כי לפני רגע גם אני הייתי שם וזה ברור לי שמדובר בתהליך ארוך שבסוף יקרה ולכן, נראה לי בזבוז של זעזוע. לא מזדעזע אבל משתומם.
אני מבין את אלה שאוכלים ולא מודעים למה שקרה לאוכל שלהם בדרך וכשיש לי שעת כושר לעניין אני מסביר להם בעדינות את המסלול הקרבי שהחיות עברו, חשוב שכולם ידעו את זה, חשוב להציף, אבל את אלה שאומרים לי וואלה אתה צודק אבל זה טעים לי, אותם אני לא מבין. טעים? זהו? זאת הסיבה? רק עניין של תאווה?
מכל מאנפרדיי השכלתי ואני מבין את האנשים שמזדעזעים מסרטוני סנאף של חזירים וכלובי הריון.
מבין את הנחרדים מסרטוני גריסת אפרוחים, זה הרי נורא, לא כל אחד יכול להכיל את זה.
כן, מכל מאנפרדיי השכלתי ולמרות שאני לגמרי בעד פעולות אקטיביות נגד תעשיות הסבל אני גם מבין את האנטי שטבעונים רדיקליים נתקלים בו, ככה זה, פעולות קיצוניות יתקלו תמיד בקיצוניות מן הצד השני.

אז נכון, מכל מאנפרדיי השכלתי אבל אחרי שצפיתם ואתם יודעים מה קורה ואחרי שקראתם ואתם מבינים את הרוע הצרוף שהאוכל שלנו עובר עד לצלחת אתם עוד צורכים את זה?
תימהון. מבוכה. "טעים לי"? ״אני חלש, מה אני יכול לעשות?״

אז תנו לי להסביר רגע מה אפשר לעשות.
בתור התחלה, להפסיק עם הבשר.
קשה ממש? אוקיי, נוריד כמויות.
לא מצליחים גם את זה? תגדלו את התרנגולות בבית בצורה הומנית ותשחטו בעצמכם. אמנם זה קשה אבל לפחות תוכלו לאכול בשר.
אבל אם גם זה מסובך ואי אפשר בלי חביתה ובטוסט חייבת להיות גבינה צהובה מחלב פרה אז תזכרו דבר אחד, זה שאנחנו לא מתבוססים בחרא של פרות עד הברכיים יחד עם הרפתן זה לא אומר שאנחנו לא שותפים לרוע.

אנחנו צריכים לזכור שכל פעם שאנחנו שוברים ביצה על הצד של המחבת ומניחים את הבפנוכו שלה על השמן הרותח לקחנו אפרוח צהוב, קטן וחי וזרקנו אותו למכונת הגריסה. עכשיו הוא אדום, מעוך ומת.
וזה אשכרה ככה. אין איך ליפות את זה.

היום בערב, כשהמלצרית בחתונה תציע לנו סטייק עגל ואנחנו נהנהן בשמחה נזכור שהידיים שלנו מושכות את העגל בן הדקה וחצי מאימו וזורקות אותו לכלוב בגודל מידותיו כדי שלא יזוז חלילה ויהיה יותר טעים. בביס הבא כבר נרשום לו על הכלוב את תאריך השחיטה. רק נולד וכבר יש לו תאריך מוות. נשמע מטורף אבל כן, תאריך תפוגה של חיים.

גם אני, לפני שלוש שנים כשהדבר האהוב עליי ביותר היו צלעות כבש, היה לי שוקר ביד. לא הייתי מודע לו אבל הוא הרביץ יופי של וולטאז בכבשים שהועלו אחר כבוד לאונייה באוסטרליה כדי לעשות דרך ייסורים נוראית עד לארץ המובטחת. אגב, גם אחיי החרדים שטוענים שהם מחוץ לסיפור כי הבשר שלהם מהדרין והוא נשחט באוסטרליה תבנה ותיקומם במהרה בימינו, גם אתם שותפים לחגיגה.
אופנת הכשרויות המהודרות הן פועל יוצא של תרבות הצריכה המפלצתית בימינו והכשרות "מהדרין" של דבאח, זוגלובק ואדום אדום על שלל התחקירים והעדויות זאת בדיחה שהשטן מריץ בערבי סטנדאפ בגיהינום.

למזלי, עוד לפני שהבנתי את העסק שמרתי כשרות אז מעולם לא הייתי שותף לזוועות החזירים אבל אתם ( הפעם זה אתם, אין לי ולא היה לי חלק בדבר הזה תודה לאל ולהוריי שומרי המסורת)  אוכלי החזיר, תזכרו תמיד שבזכותכם אמא חזירה הגיעה לגודל מפלצתי בתוך כלוב ההיריון החמים והנעים שלה והסורגים, שכבר נעוצים בגופה מפאת הצפיפות (חפשו כלובי הריון במנוע החיפוש הקרוב לביתכם) הופכים את החוויה הפנטסטית שלה לכפולה. תוך גופית וחוץ גופית.
זה קל יותר כשזה רחוק, כשמישהו אחר עושה את זה, רחוק מהעין, רחוק מהלב, מאחורי קירות גבוהים וגדרות תיל. שם.

כי בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל כולם שווים וזאת, לא סיסמא שהמציאו רדיקלים מאנונימוס, אמר זאת בצורה חד משמעית הרש״ר הירש (ספר חורב, מערכת החקים, ה, א):
“כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון – האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאוה נמִבְזָה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו”.

לא חייבים להזדעזע כשרואים את הרוע. מספיק להשתומם, להיות נבוכים לרגע, להבין שטעים לי זה לא תירוץ, להבין שלפטור את העניין בציטוט מספר ויקרא על הקורבנות זה לרתום את אלוקים לרוע הזה.
להבין שלתת תירוצים קבליים על ניצוצות והעלאת נשמתו של היצור החי מעלה מעלה זה לעוות את היהדות.

זעזוע לא מספיק כאן, זעזוע הוא סך הכל הוא עוד אחד ממנגנוני ההגנה וההדחקה של המח, אנחנו מסתפקים בזעזוע וזהו, יוצאים ידי חובה על ידי ציקצוק וממשיכים הלאה.

אין צורך להזדעזע, צריך רק לגייס לרגע את ההיגיון הבסיסי שלנו כדי להבין שאותו אלוהים שברא את היופי הזה וברא גם את הרעיונות והפרקטיקות המטורפות בתעשיות הסבל, ברא לנו גם בחירה חופשית. ברא את האפשרות לבחור בין טוב לרע, בין חיים לבין מוות. בין טעים לי לבין חמלה.

להבין שטעים לי זה לבחור ברוע.

להבין שטעים לי יכול להיות בעוד צורות ומניסיון, יש המון ״טעים לי״ שלא עבר טירונות ואימון מתקדם אצל השטן.

לא צריך להזדעזע. זה מיותר. תוציאו את הרוע מהבית ותכניסו חמלה.

יש הרבה שקוראים את זה עכשיו ולא ממש עפים על סיפורי תנ"ך, אלוהים וכאלה אבל בכל זאת, ספר דברים, פרק ל׳
״ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע....״
ומיד אחר כך  ״העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ--החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים--למען תחיה, אתה וזרעך.״

לא צריך להיות מאמין גדול כדי להבין שזה הבסיס לקיום האנושי שלנו. זה פשוט. הכי פשוט שיש וגם הצעד שנראה לנו דרסטי כל כך הוא פשוט כי תכלס אין כאן עשייה גדולה, פשוט לא לצרוך. פשוט לא לתמוך בתעשיות הסבל, להוציא אותם מהבית שלנו ובמקומם להכניס חמלה וצדק. טוב במקום רע. ברכה ולא קללה. מוציאים מהבתים שלנו את המוות ובוחרים בחיים.

כי בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל? כולם שווים.
בלי להזדעזע.
פשוט לא.

ריצת ראש השנה

הרבה אנשים שואלים אותי "היי אתה, ישי, זה שכותב אלפי מילה על שטויות, על טבעונות, מה קרה? למה אתה כבר לא כותב על ריצה? נמאס לך אה? אמרנו לך שהשטות הזאת תימאס עלייך, שזה מסוכן, שהברכיים שלך ילכו, שהגב יכאב, שיקרעו רצועות, שימתחו לך הגידים, שדורבן העקב יכה אותך שוק על ירך, שניסים גרמה יפסיק להתכתב איתך במסנג'ר, אמרנו לך!"

ולאותם המוני שואלים אני תמיד עונה, אתם כותבים כל בוקר שקמתם? שהתעוררתם? אתם מדווחים על נשימות? נשיפות? שניהלתם רומן עם ג. יפית? גם אני לא, גם אני לא כותב על הדברים הרגילים, היומיומיים, רק מדי פעם, כשמתגנב לו קמצוץ של הישג, קורטוב תהילה או בדל של קדושה, רק אז אני מוצא את עצמי משתף כמו לדוגמא הריצה של ראש השנה בבוקר, לכותל. לשמוע שופר.

פעם שניה שאני רץ משכונת רמות בירושלים לכותל ולא דומה ריצת ראש השנה לריצה הקודמת. כידוע, ישנה סברה שטוענת שמעשיו של אדם בראש השנה מסמנים את השנה הנכנסת, אז מה יותר טבעי והגיוני מאשר לרוץ בבוקרו של ראש השנה? עכשיו, לכאורה, אני מחוסן מפציעות והרווחתי שנה של ריצה.

זה התחיל בשש בבוקר, קריר ונעים, ירידה של כשלושה קילומטר לעבר צומת רמות ומשם עלייה קטלנית עד לצומת סנהדריה, כל הדרך הזאת נטולת אנשים ורכבים ורק בצומת סנהדרייה, מקום שבו חלק מהכבישים סגורים לתנועת רכבים אני מתחיל להיתקל במשפחות חרדיות רבות שממהרות על שלל טפיהן והוריהן לעבר הבית כנסת המועדף עליהם. חלקן בוהים בי במבט עייף, חלקם במבט משועשע וחלקם מאחלים לי שנה טובה.
הגדיל לעשות נער צעיר ומשועמם ששאל "לאן" וכשעניתי "לשם" הוא לא נבהל ולאורך 15 מטרים שלמים הוא ליווה אותי ואכן, הוא הגיע לשם.

כחובב דת ומסורת אני נטול שעון, אייפון ותיק ריצה ולכן אני רק מעריך שרצתי על 5:45 לק"מ כאשר אני יודע מאין אני בא, מרמות, ולאן אני הולך, לכותל, להצטרף לשחרית ולשמוע שופר.

השטח מתיישר בסנהדרייה ועד שבטי ישראל ריצה קלילה.
משם ועד הפניה לשער יפו אני שוב במגמת עלייה ומהפניה לשער יפו, כשנצמדים לחומות, מתחילה ירידה.
רצתי בהרבה מקומות מדהימים בעולם, לדוגמא, תל אביב, חיפה, ערד, אפילו בקרית גת אבל כשנצמדתי לחומות העיר העתיקה והתקדמתי לעבר שער יפו, בין מוסלמים, צליינים, תיירים וחרדים הבנתי כמה יפה העיר הזאת, הבנתי למה הולכים עליה מכות כל כך הרבה שנים.

ביתקתי את שער יפו והקדושה החלה לטפטף עליי, סימטאות העיר העתיקה כמעט והיו ריקות למעט מספר תיירים סינים הלומי שינה ואלכוהול שבחרו לצלם את עצמם, מכל המקומות המדהימים שמסביב, דווקא על רקע של מרזב.
עברתי את גיימס הקדוש, את הירידה האחרונה לעבר הכותל,כמה מאבטחים המומים, כיפה שמצאתי בדרך יצאה החוצה, ריצה קלילה לעבר הכניסה הראשית ושופר.
הרגשתי ששערי שמיים נפתחים ומוכנים לקבל את התפילה שלי, כי תכלס מי ראוי יותר ממני? הרגשתי את הקדושה מכה בי שנית, הרגשתי את מלאכי השרת עושים לי רוח עם הכנפיים, הרגשתי את דוד המלך נותן לי פוש ומשקיף מהמגדל, אולי מחפש את בת שבע, הרגשתי את הפסיכיאטר שלי לוחש לי באוזן "ישי, אמרתי לך לקחת עם התמרים את הכדור הכחול", הרגשתי את התאומים והבנתי שלא מספיק לשחרר את ירושלים אני כנראה ואצטרף גם לשחרר גם את הארבע ראשי.

נשענתי על האבנים העצומות, התפללתי תפילה קצרה, שמעתי שופר, יצאתי מהרחבה, שתיתי, אכלתי תמר והתחלתי את הדרך חזרה שאמורה הייתה להיות קשה יותר ולו רק בגלל הקטע האחרון של הריצה, עלייה חדה מאוד של כשלושה קילומטר לרמות כי מה לעשות ובחרו חמי וחמותי לגור בשפיץ של רמות, ליד ״נבי סמואל״ ברחוב ״תשאר בבית באמאש׳ך״ בואכה ״עדיף ברכב״ אבל דיה לצרה בשעתה, בינתיים יש את שער יפו, שבטי ישראל, סנהדרייה, הר חוצבים,  הכל מחדש אבל הפוך, אני לא יודע כמה זה הכל ביחד, אולי 20 ק״מ אבל אני יודע מאין אני בא, מהכותל, ולאן אני הולך, לתפילת שחרית בבית כנסת של המרוקאים, עם הילדים, שישמעו גם הם שופר ויודע גם לפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. לפני הארבע ראשי שלי.
גם מחר ריצת שחרור.